תפריט

בס

בס"ד

 

 

ט"ו באב – על שום מה?

אב – תש"ע

 

יום ט"ו - אב נחוג ומוכר בקהילות ישראל כחג האהבה, אהבה למה ועל שום מה? הגמרא במסכת תענית אף מגדילה ומשווה את מעמדו וקביעתו של יום זה כיום טוב, לאחד הימים הקדושים ביותר בהוויה היהודית – יום הכיפורים!

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, משלי ל"א שקר החן והבל היפי אישה יראת ה' היא תתהלל ".( בבלי תענית כ"ו (

השאלה המתבקשת לאור גמרא זו, מה הקשר בין יום הכיפורים ליום ט"ו – באב? תמיהה זו עלתה גם בגמרא עצמה כשניסתה להבין את כוונתו של רשב"ג:

"...אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?.." ( בבלי תענית לב:ב)

הגמרא מציינת שיש מספר סיבות כדי לנסות ולתרץ מדוע נקבע יום ט"ו – באב, כיום חג. אך מה הקשר בין תירוצים אלה ליום הכיפורים? משאלת הגמרא ניתן להבין שיום הכיפורים, אע"פ שהוא יום צום, הוא גם יום שמחה משום שהוא בא לכפר על עוונות בני ישראל. אך הגמרא מציינת ששמחה ויום טוב הם לא בהכרח מושגים מקבילים, אלא לעיתים הם דווקא משלימים זה את זה.

"...והתני רב יוסף: שמחה ומשתה ויום טוב, שמחה - מלמד שאסורים בהספד, משתה - מלמד שאסור בתענית, ויום טוב - מלמד שאסור בעשיית מלאכה.." (מגילה דף ה: ב )

משתמע מדברי רבי יוסף, שבט"ו באב היה אסור לעשות מלאכה, ובזה יש אמנם דמיון ליום הכיפורים, אבל יש עוד ימים רבים בשנה שאסורים בעשיית מלאכה, ולכן השאלה רק מתחדדת. חשוב לזכור, המושג יום – טוב בפי חז"ל, פנים רבות לו. לעיתים הוא בא לציין שמחה פרטית של חתן או רב קהילה שסיים ללמוד מסכת או לכתוב ספר,וכד'. אם כן צריך להתבונן האם יש בתירוצים שמביאה הגמרא עניין שיקשר את ט"ו באב לעניין יום הכיפורים - הסליחה וכפרה.

 

 

התירוצים שהגמרא מביאה יונקים משש מסורות שונות:

א.      "..אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש [במדבר ל"ו] זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.." (בבלי תענית לא:א)

לשיטתו של רב יהודה ביום זה נקבע שיתאפשר לבני שבט אחד לקחת נשים מבני שבט אחר, מבלי שיהיה החשש שתעבור נחלה משבט לשבט. שהרי חששו בני שבט מנשה שבנות צלפחד אשר ירשו את אביהן יתחתנו עם גברים בני שבט אחר, ובכך יגרע מנחלת השבט. לכן נראה כי כאשר חז"ל קבעו היתר נישואין בין השבטים, ניטשטשו הגבולות בין הנחלות. וכדי לתת גושפנקא לתהליך שממילא היה קיים קבעו אותו כיום טוב.

ב.       "...אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר [שופטים כ"א] ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו. .." (בבלי תענית לא:א)

כזכור, הוטל חרם על בני בנימין בעקבות פרשת פילגש בגבעה, מקרה שבו אנסו בני שבט בנימין בת שבט לוי כאשר חטפו אותה מהבית שבו התארחה יחד עם בעלה, אצל אחד הזקנים משבט בנימין. לאחר שהתעללו בה כל הלילה, שילחוה לבית הזקן, ושם על. פתח הבית היא התמוטטה ומתה. בעקבות מקרה זה נאסר להשיא נשים מבני שבטים אחרים לבני בנימין, הדבר גרם לכך ששבט בנימין עמד בפני הכחדה.

"..וַיּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה: ... וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן: (שופטים פרק כא:טז-יח)

הפתרון שנמצא לחרם היה שבני בנימין יחטפו נשים שכנראה הוכנו לכך מראש, כאשר הן יצאו לחולל בכרמים בחג חקלאי שכנראה סימן את שלהי הקיץ

וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים: וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן (שופטים פרק כא:יט-כא)

חכמי פרובינציא העלו תמיהה על פתרון זה, שהרי יש כאן מעשה שלא יעשה, ובכלל מי אמר שהנערה הנחטפת אכן תהיה מוכנה לקשר של נישואין עם חוטפה? על כך הם אומרים:

"..וכי יעלה על דעת שום משכיל כי בט"ו באב וביום הכפורים שהיו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומ' בחור שא נא עיניך כו' [תענית כו, ב] שעם כל זה יהא רשאי כל מי שירצה לחטוף אחת מן הבנות אם לא היה הגון לה ואם היא לא רצתה בו, אם כן אין זה הדר ולא היה מנהג ההוא משובח בעיני רבותינו, אלא הכל היה לשם שמים, והבוחר באחת מהן היו שואלין את פיה שאם רצתה בו היא וקרוביה מקדשה ואם לא לא.." (תשובות חכמי פרובינציה סימן ט ד"ה וכי יעלה )

חכמים מקשים האם בשל כך שבני בנימין הותרו לבוא בקהל, יש ליום זה חשיבות גדולה יותר משאר הימים הטובים שמוזכרים המקרא?

"..ויש לדקדק מאי חשיבות' דט"ו באב יותר משאר י"ט [ימים טובים] בשלמא י"כ [יום כיפור]ניחא דהוא י"ט מן התורה וגם יש בו יתר שאת משאר ימים טובים דאית ביום הזה סליחה וכפרה ויום שניתנה בו לוחות אחרונות לכך שמחו בו יותר משאר ימים טובים. אבל ט"ו באב שאינו מן התורה וכי בשביל שהותרו שבטים לבוא זה בזה יהיה חשוב בעיניהם יותר משאר י"ט הכתובים.." (שו"ת פנים מאירות חלק ג סימן ז )

 בהמשך דבריו של בעל שו"ת פנים מאירות,יש תירוץ שהוא משום חידוש בהבנת הגמרא הזו. לשיטתו יום זה היה מלכתחילה יום טוב, אלא שהשמחה שבו גדלה כאשר התאפשר לבני בנימין לבוא בקהל.

ג.        (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר [דברים ב'] ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי.                                                           

 בעקבות חטא המרגלים נגזרה מיתה על כל בני העשרים ומעלה, אולם גזירה זו התפרשה ע"פ שלושים ושמונה שנים, כך שבכל שנה היום מתים רק חלק מאותם אלה שנגזר עליהם למות ולא להיכנס לארץ ישראל, אולם בשנת הארבעים מתחולל שינוי משמעותי כדברי המדרש:

"..א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים אמרו דומה שטעינו בחשבון וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר, כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב.." (איכה רבה (וילנא) פתיחתות ד"ה לג רבי זעירא )

ע"פ מדרש זה, בכל יום ט – באב היו מתים כחמשה עשר אלף. יותר מכך, הם היו כורים לעצמם את הקבר, ומי שעמד חי ביום י – באב, היה לו עוד שנה לחיות. אולם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים לא מתו עוד אנשים, והביטחון שהם גם לא ימותו היה כאשר הם ראו את הירח מלא ביום ט"ו – באב, הבינו שיש בכך אסמכתה שהם לא טעו בחשבון בימים.

ד.       עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.

לאחר פילוג הממלכה, מנע ירבעם בן נבט משבטי ישראל לעלות לרגל לירושלים, כדי לא לתת בכך יתרון לממלכת יהודה. אך העיקר היה כנראה גם כדי לא לתת פתח לעם ישראל לחזור לממלכת בית דוד.

וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית יְהוָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם .. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת (מלכ"א יב:כו-ל)

כאשר הושע בן אלה הכריז על ביטול את הצבתם של השומרים שמנעו את העליה לרגל, נקבע יום זה כיום טוב.

ה.      רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שנתנו לקבורה.

בעקבות המרד היהודי ברומאים, ונפילת העיר ביתר, לאחר מצור של כשלוש וחצי שנים, נאסר על היהודים לקבור את מתיהם, הגמרא בירושלמי מתארת:

"..כרם גדול היה לאדריינוס הרשע שמונ' עשר מיל על שמונה עשר מיל כמין טיבריא לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידיים ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו אמר רב חונה משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב הטוב שלא נסרחו והמטיב שניתנו לקבורה.." (תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד דף סט טור א /ה"ה )

חז"ל תיקנו שתי תקנות לזכר אותו יום שהותרה קבורת הרוגי ביתר: באחד קבעו יום זה כיום טוב, הלא הוא ט"ו – באב, והשני תיקנו לברך את ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון.

ו.        רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. (תניא) [דתניא] רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל (תלמוד בבלי מסכת תענית דף לא עמוד א לב:ב)

טיעונו של רב יוסף נראה כחריג יחסית לשאר הטיעונים בקשר לקביעת טו – באב כיום טוב. בכל חמשת הטיעונים הראשונים שמביאה הגמרא, יש מכנה משותף – ביטול של גזירה קיימת שחלה על הציבור או על חלקו. בכולם יש מעין החזרת מצב לקדמותו, בדיוק כפי שביום הכיפורים אמור הקב"ה לקום מכיסא הדין ולשבת על כיסא החסד והרחמים, ובכך לבטל את מידת הדין החזק והקשה.לעומתם הטיעון של רבה ורב יוסף מצביע על סיבה הקשורה לעבודת בית המקדש, עבודה שנעשית כל יום ללא קשר ליום כיפור דווקא. כפי שמובא ברמב"ם:

 "..שלוש מערכות של אש, עושין בראש המזבח בכל יום:  ראשונה--מערכה גדולה, שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות; ומערכה שנייה בצידה--קטנה, שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום; ומערכה שלישית--אין עליה כלום אלא לקיום מצות האש, שנאמר "אש, תמיד תוקד.." (רמב"ם, הלכות תמידין פ"ב:ד)

חז"ל מציינים שביום טו – באב שבכל שנה היו מפסיקים לכרות עצי מערכה, משום שבתאריך זה התחילה הטמפרטורה לרדת, ויש חשש שהעצים שיכרתו לשם העלאת האש בבית המקדש, יהיו מתולעים כתוצאה מהלחות שתתפשט בהם, דבר שיפסול את השימוש בהם לצרכי הקודש. אם כך מה העניין לעשות ביום זה יום טוב, האם זו סיבה מספקת לקביעה משמעותית כזו בהוויה היהודית? ייתכן שעובדה זו מעידה דווקא על הקושי ואולי אפילו הסכנה שהייתה מלווה בכריתת העצים והבאתם למקדש, ולכן היה צורך לקבוע על כך יום – טוב. הנביא נחמיה נותן הוראה להפיל גורלות בין הכהנים, הלווים והעם, בדבר הבאת עצי המערכה.".. וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה.." (נחמיה פרק י : לה). לשם מה היה צריך להפיל גורלות, על כך עונה הגמרא:"..תנו רבנן: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם? אמרו: כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה, ועמדו אלו והתנדבו משלהם..." (תענית  כח : א ). נראה שבעקבות החורבן והגלות, נעקרו עצים רבים בארץ ישראל ומלאכת הבאת העצים הייתה כרוכה בהשקעה ובסכנה רבה, לכן הנביא נחמיה מורה על הטלת גורל כדי שהעם יספק עצים בצורה סדירה ובתשעה זמנים קבועים מראש. כפי שאומרת המשנה:

"...זמן עצי כהנים והעם תשעה .. בחמשה באב בני פרעוש בן ...בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה ..." (משנה מסכת תענית פרק ד משנה ה )

ראוי לשים לב ליום חמשה עשר באב, שבו היו מצטרפים אל בני זתוא - משבט יהודה, גם בני שבטים אחרים, ואף כהנים ולויים שטעו ולא הביאו בזמנם את עצי המערכה. כפי שמפרש ר' עובדיה מברטנורא:".. וכל מי שטעה שבטו - ולא היה יודע עם מי ילך, ילך עם בני זתוא.." (ר' עובדיה מברטנורא מסכת תענית פרק ד משנה ה ) נראה אם כן שיש כאן סיבה לשמחה, גם בגלל העובדה שיש כאן פתח לתקן ולקיים מצווה שלא קוימה בזמנה, וגם לאור האיחוד של שבטים רבים בקיום מצווה הקשורה לבית המקדש.

אולם לשיטתם של פרשנים ייתכן שיש כאן שמחה הנובעת מכך, שעתה יכולים יותר ויותר אנשים להתפנות ללימוד תורה, שהרי היום הולך ומתקצר ונשאר זמן פנוי גם למי שלא עסקו במלאכה זו.(מובא בשערי המועדים, בשם רבינו גרשום), השמחה על הפסקת כריתת העצים הייתה כל כך גדולה, עד שציינו יום זה בשם מיוחד – "יום תבור מגל" [יום שבירת הגרזן]. על ביטוי זה אומר בעל אבני המחצב:

"... כי ביום זה נשברים ונבטלים הדינים המכונים בשם מגל, ומתחילים ימי רצון..ומיום זה עד אחר שמחת תורה הם ח"ס [ששים ושמונה] ימים כמניין חיים..."(אבני מחצב – אלטר בן ציון המגיד)

בעל "אור הדעה" מציין מוסיף על הרעיון שמביא "אבני מחצב" וטוען שתחילת ימי התשובה הוא מיום ט"ו באב, ונמשכים עד ליל הושענא רבה, שאז באה החתימה הסופית של גזר הדין, רמז לכך הוא מוצא בספר דברים:

"וזהו שאמר הכתוב: אתם נצבים היום... מחוטב עציך עד שואב מימיך..תחוטב עיציך, כלומר מיום שלא היו כורתין עצים למערכה יותר.. עד שואב מימיך, ר"ל [רצה לומר] עד סוף שאיבת המים, שהוא גמר ימי התשובה.." (ר' אורי לנגר - אור הדעה)

נראה שבמאמר זה יש בו כדי להבין הקושיה ותירוצה שמביא הריטב"א בפירושו למסכת בבא – בתרא, על העובדה שט"ו – באב מושווה ליום הכיפורים כיום טוב, הרי הגמרא עצמה מציינת שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו! אם כך כיצד זה עולה עם טענת הגמרא כאן – לעניין ט"ו באב?ומתרץ:

"..לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים. ויש שואלים והלא מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו (סוכה נ"א א'), ולאו קושיא היא דשמחה דהתם בבית המקדש בלחוד בגדולי ישראל וגדולי כהונה ולויה בלבד,..."( חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד א )

כלומר בשמחת בית השואבה נטלו חלק פעיל רק גדולי ישראל וחכמיה, ואילו בטו – באב נטלו חלק כל עם ישראל. בדיוק כפי שביום כיפור כולם עומדים ללא הבדלי מעמדות לפני הקב"ה, ומבקשים סליחה כדי לפתוח דף חדש

 

חג שמח

בן שושן אלעזר

חזרה לדף הראשי - פרשת השבוע

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ח

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ח

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר