בס"ד

כי האדם עץ השדה

טו- בשבט תש"ע

בספר דברים מופיע פסוק המשווה לכאורה את האדם לעץ השדה." כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.." (דברים כ יט). השוואה זו עוררה פרשנים רבים לטעון כי אין לראות בהכרח כי מקרא זה אכן התכוון לדמות את האדם לעץ, אלא להעיר כי העץ הוא ספק מזון חשוב לאדם, ולכן יש להתייחס אליו במשנה זהירות ובכבוד הראוי. אולם העובדה שפסוק זה בא באמצע דיני מלחמה אומרת דרשני. הרד"צ הופמן בפירושו לספר דברים מציין כי דווקא במצבים קשים, צלם האדם נמדד לא רק בהתנהגותו אל החי אלא אף אל הצומח והדומם, ובפרט כאשר יש בהם תועלת לאדם.

"..תורתנו הקדושה צוותה אותנו לחוס לא רק על חיי בני אדם , אלא אף על עצי הפרי, מפני שמהם האדם ניזון ואינם יכולים להגן על עצמם כמו חיילי האויב...כי ממנו תאכל. שד"ל מפרש, שלא תהא כפוי טובה,כיון שאתה אוכל ממנו....באזהרה זאת נכלל ממילא מוסר השכל :כיון שהוזהרנו שלא להתקיף את העץ המחוסר הגנה, כל שכן שאין לנו להרוג בני אדם מחוסרי הגנה..." (רד"צ הופמן. ביאור לספר דברים. עמ': תב – תג)

גישה זו של הרד"צ מחזקת את הטענה כי פסוק זה מדבר על ערכיות האדם, אך גם לגישה הרואה בדימוי האדם לעץ השדה יש בה מוסר השכל שאותו ניתן ללמוד מתכונותיו של העץ. המקרא אכן ממשיל את האדם בשלל דימוים, אולם המשלתו של האדם לעץ, כפי שהיא עולה גם מפסוקים אחרים כגון:"ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצּורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" (ירמיהו יז: ז - ח), ניתבה פרשנים ודרשנים רבים לתת משקל ייתר לדימוי זה. מדוע? מה יש בו בעץ שיכול להעיד על אופיו ותכונותיו של האדם, יותר משאר פלאי הבריאה? ובעצם עולה השאלה למי מכוונים המסקנות העולות מהתבוננות בעץ הצומח.

חז"ל עושים הבחנה ברורה ביחס בין האדם לבוראו, לעומת היחס בין האדם לחברו. התכונות הבאות לאפיין את היחס בין האדם לבוראו, מרוכזות במשנה בפרקי אבות: ".. יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.." (אבות ה: כ). משנה זו נותנת לעבודת ה' ע"י האדם, תכונות של נועזות, מהירות ונחישות. אולם ביחסים שבין האדם לחברו דרושות תכונות נוספות, ואולי אף נעלות יותר. התבוננות במחזור השנתי של העץ, יש בה כדי ללמד את האדם פרק מאלף בתכונות של העץ שראוי לבני האדם שיסגלו אותם:

נתינה – העץ הוא הסמל הגדול ביותר של הנתינה, שהרי לא רק עצי פירות הצומחים בגינות ובפרדסים נותנים פירות, אלא אפילו עצי בר מצמיחים פירות מאליהם, להלך שבדרך ולשאר מיני חיות ועופות השמים. אך גם אם אילן סרק הוא  יש לו בהחלט מה לתרום, הצל ! ללמדך כי אף האדם הנראה בעינך כחסר, יש לו מה לתרום לחברה.

"...משל, למה הדבר דומה - לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר: אילן אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין - הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה - הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך - הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.." (תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה עמוד ב )

הענווה – בתקופות רבות של השנה, בעיקר בחורף נושבות רוחות הגורמות לעץ לכוף את ראשו, ודומה כי העץ קד קידה בפני הרוח,  כאומר אני מודה כי איני יכול לעמוד בפניך, ויותר מכך אם עץ קשה הוא, יש סיכוי רב שהרוח תשבור אותו. כך האדם חייב לדעת כי יש פעמים שבהם הוא חייב לבטל את רצונו ודעתו בפני רצונם של אחרים, ויותר מכך התעקשות עלולה לגרום נזק רב יותר מאשר תועיל. הגמרא במסכת תענית מביאה אגדה תלמודית המתארת מפגש בין ר' אלעזר להלך שפגש בדרכו. ע"פ האגדה דעתו של ר' אלעזר זחה עליו לאחר שהצליח בלימודו וכתוצאה מכך זלזל באופן חמור בהלך שהקדים לו לשלום, השתלשלות העניינים ומסקנתה מובאת להלן:

".. מעשה שבא רבי אלעזר (בן רבי) שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! - אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. - אמרו לו: מפני מה? - אמר להם: כך וכך עשה לי. - אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות..." (תלמוד בבלי מסכת תענית דף כ עמוד א )

המסקנה העולה מאגדה זו ".. לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.." מלמדת כי הגאווה יכולה להכשיל כל אדם ואפילו המוכשר והלמדן ביותר, העובדה שחז"ל קבעו כי ספר התורה יכתב באמצעות קולמוס העשוי מקנה, מלמדת על המסר המועבר לכל אדם ובוודאי מי שמתיימר להיות איש דת.

החברה והעם – כשם שהעץ יונק משורשים רבים ומצמיח גזע אחד שממנו נפרסים ענפים לכיוונים שונים, כך גם עם חפץ חיים חייב לזכור, כי בדומה לעץ כולם יונקים מאותם שורשים – חובות וזכויות, לכל העם מכנה משותף בדמותו של הגזע, וכפי שהעץ שולח את ענפיו למרחב, כך גם בני האדם בחברה הם בעלי דעות שונות ומגוונות. ראוי לציין כי לא לחינם נבחרה המנורה להיות אחד מסמליה המובהקים של החברה היהודית ואף להאיר בבית המקדש. במבנה של הדומה לעץ, היא מסמלת יותר מכל דבר אחר  את הרעיון שלכל דעה יש נר- המאיר משל עצמה, לומר לך כי כל עוד הוא מכוון לעבר הנר המרכזי המכנה המשותף, החברה יכולה להצליח. לא לחינם הנטיעה היא אחד הדברים הראשונים שהקב"ה עושה בעולמו "..וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.."( בראשית פרק ב : ח). כך הדבר גם כאש/ר בני ישראל נכנסים לארץ לאחר גלות מצרים, הציווי הראשון שנצטוו בו היה הנטיעה "..וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל.." ( ויקרא פרק יט : כג). המדרש מספר כי הנטיעה שהיתה בג העדן היתתה גאוותו של הקב"ה בפני האדם. דוך הנטיעה ה' מעביר מסר לאדם כיצד עליו לשמור על היקום:

 "..בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך..." (קהלת רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה א [י"ג] ראה)

דורות רבים של יהודים חיו על שיר האמונה בביאת המשיח, אולם לדעת המדרש,חשיבות העיסוק בנטיעה, מעלתה גדולה יותר אפילו מהקבלת פני המשיחה כדברי המדרש:"..אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו." ( מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא ד"ה הוא היה(

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר