בס"ד         

וענית ואמרת – על מקרא ביכורים והכרת הטוב

כי תבא – אלול תש"ע

בפרשת כי תבוא מופיע הציווי על כל מי שמביא ביכורים לבית המקדש, גם לקחת חלק פעיל בטקס הנעשה עם הביכורים שהביא. היה עליו להתייצב לפני הכהן בבית המקדש ולומר את הפסוקים הנקראים בפי חז"ל, מקרא ביכורים:

"...ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט והי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ד' א-לקי אבתינו וישמע ד' את קלנו ואת עמלנו ואת לחצנו.ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמורא גדל ובאותות ובמפתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש...".

הנוסח שמביא הביכורים צריך לומר, היה חלק בלתי נפרד מתהליך קיומה של מצוות הביכורים. חשיבותו הייתה רבה כל כך, עד כדי כך שמי שלא היה יודע לקרא, היו מקריאים בפניו את נוסח מקרא הביכורים, והוא היה חוזר אחרי המקריא. אולם המדרש מציין שכתוצאה מכך שהיו כאלה שלא ידעו לקרוא, הם פשוט נמנעו מלהביא ביכורים כדי לא לעמוד בפני אי הנעימות שבדבר. לכן כדי למנוע מצבים כגון אלה, תיקנו חכמים שיהיו מקריאים גם למי שיודע לקרוא:

"... בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות ,קורא, ושאינו יודע מקרין אותו, נמצאו נמנעין מלהביא בכורים. כדי שלא יכלמו התקינו שיהו [שיהיו] מקרין את היודע כמי שאינו יודע וסמכו על המקרא הזה: וענית אין ענייה אלא מפי אחרים..." (מדרש תנאים לדברים פרק כו פסוק ה )

אחד הדברים הבולטים שבנוסח מקרא הביכורים הוא, התעלמות המוזרה מאירוע היסטורי מרכזי מאוד בהוויה היהודית - מעמד הר סיני וקבלת עול מלכות שמים. שהרי מביא הביכורים מתמצת לכאורה את ההיסטוריה של העם הכוללת:

א.      את תקופת האבות, מנוסח מקרא ביכורים, לא ברור למי מהאבות מתכוון מביא הביכורים

ב.       הירידה למצרים והגאולה משם, מצרים שימשה מקום גידול וביסוסו של העם, שם הוא הופך ממשפחה, לאסופה של שבטים שהתגבשה לעם. שם הם חווים גם את גדולתו וגבורתו של הקב"ה, כהכנה לשלב שבו הם יקבלו את תורתו.

ג.       הנחלת ארץ ישראל, לבני ישראל. ארץ משופעת באוצרות טבע רבים, ארץ זבת חלב ודבש.

ד.        עד למעמד שבו הוא – מביא הביכורים, נוכח כי ההבטחה לאבות קוימה במלואה.

אם כן אי הזכרת מעמד הר סיני בוודאי אומרת דרשני. אם תאמר שכל הציונים שמציין מביא הביכורים הם מעשים של חסד שהקב"ה עשה עם בני ישראל, הרי גם מעמד הר סיני הוא בבחינת חסד, שהרי התורה נקראת תורת חיים ובעלת נתיבות שלום. מה גם שעצם העובדה שבנו בחר הקב"ה כעם סגולה היא בודאי בבחינת חסד. לענ"ד נראה כי אפשר לתרץ התעלמות זו, דווקא מעובדת התייצבותו של מביא הביכורים בפתח בית המקדש. התייצבות שיש בה כדי להעיד על חווית ההתגלות של הקב"ה בהר סיני, שהרי אפשר לומר כי בית המקדש עצמו מסמל את מעמד הר סיני, בבחינת עדות מתמשכת להתגלות הקב"ה על ישראל, וקבלת עול תורה ומצוות ע"י העם. אם כן, לענ"ד אפשר לטעון כי מקרא הביכורים משלים ומאחד את העדויות ההיסטוריות שמציין מביא הביכורים, עם העדות המוחשית שבפניה הוא ניצב – בית המקדש. התבוננות בדברי הרמב"ם יכולה להאיר את עינינו ולהוסיף נדבך נוסף בתכלית הבאת הביכורים.

"...אבל מקרא ביכורים יש בו מדת הענוה גם כן, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו, להודיע לבני האדם, שמעבודת ה' הוא, שיזכור האדם עתות צרתו ועניני מצוקותיו כשירחיב ה' לו; וזאת הכוונה חיזקה אותה התורה במקומות רבים...ומפני זאת היראה ציוה ה' במקרא ביכורים כל שנה לפניו יתברך ולפני שכינתו...." (רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק ל"ט)

לשיטתו של הרמב"ם בהבאת הביכורים יש מימד של הכרת הטוב, הן על המציאות בהווה, אך בעיקר על פעלו בעבר הרחוק: האדם מזכיר את חסדי ה' ונפלאותיו, כאשר הוא מושיע את הפרט ואת הכלל מהצרות התרגשות לבוא עליהם, ויתכן שמשום כך, מביא הביכורים מזכיר אירועים בעלי משמעות של חסד, שהקב"ה עושה עם בני ישראל, כגון:

א.      חסדי ה' עם משפחת  האבות – מנוסח האמירה ארמי אובד, לא ניתן לומר בבירור למי מהאבות מתכוון מביא הביכורים. חז"ל חלוקים בדבר, האם כוונת הכתוב הוא לאברהם, כדברי הרשב"ם

"... ארמי אובד אבי - אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכת' לך לך מארצך, וכדכת' ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי. לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה כדכת' תעיתי כשה אובד בקש עבדך, צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום. כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו.." (רשב"ם דברים פרק כו פסוק ה)

אולם העובדה שבעקבות ההתגוררות במצרים, בית האב הפך לעם גדול ועצום, יתכן לזהות את כוונת הכתוב "ארמי אובד" כמכוון כלפי יעקב דווקא, ולא כלפי אברהם. שהרי אברהם לא התיישב במצרים, ומה גם  שהוא היה חסר ילדים  בתקופה שהוא ירד למצרים, לכן מציע הראב"ע לראות בדברים אלה כמכוונים ליעקב אבינו.

"...אובד אבי - מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה? ולבן לא סבב לרדת אל מצרים. והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם - עני בלא ממון..."(אבן עזרא דברים פרק כו פסוק ה)

לשיטתו של הראב"ע התואר אובד מתכוון לומר שיעקב היה עני כאשר הוא בורח מפני עשו אחיו, כנראה הוא מסתמך על המדרש הטוען שאליפז בנו של עשו נשלח להרוג את יעקב אך הוא לא עשה זאת, מכיוון שיעקב היה רבו, אולם ע"מ למלא את צווי אביו עשו, הוא לוקח מיעקב את הממון ובכך הוא הפכו לעני, הנחשב כמת. אולם רש"י מזהה את הארמי דווקא עם לבן בן בתואל.

ארמי אבד אבי - מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה [רעה] כמעשה. וירד מצרימה - ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים

מדברי רש"י להגדה של פסח, לבן הוא זה שביקש לאבד את יעקב אבינו, כאשר יעקב בורח מבית לבן. כאשר לבן מגלה את בריחתו של יעקב הוא רודף אחריו, לשיטת רש"י רדיפה זו הייתה ע"מ לפגוע ביעקב, אולם התערבות הקב"ה, כאשר הוא בא בחלום לעשו ומזהירו "אל תדבר עם יעקב מטוב עד רע". היא אשר הצילה את יעקב מתקיפתו האפשרית של עשו. לעומתו הספרי תולה את צרותיו של יעקב במצרים "..מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להיאבד ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו.."

ב.      חסדי ה' עם בני ישראל - מרגע שבני יעקב יורדים למצרים ועד הפיכתם לעם. כאן מציין מביא הביכורים את התלאות שעבר העם ובעיקר את עובדת שחרורו של עם ישראל מעבדות מצרים ע"י הקב"ה. על – מנת שבני ישראל ינחלו את ארץ כנען.

"...וירעו אתנו המצרים ויענונו...ונצעק אל ד' אלקי אבתינו וישמע ד' את קלנו ...ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמורא גדל ובאותות ובמפתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש...".

בהמשך דבריו, הרמב"ם מציין כי יש מימד נוסף בעניין הבאת הביכורים, כפי שהוא עולה מהפסוקים הנ"ל, חובת העברת המורשת מדור לדור, שעיקרה היא החובה לזכור את עובדת היותנו משועבדים לפרעה במצרים!

"..ומפני זאת היראה ציוה ה' במקרא ביכורים כל שנה לפניו יתברך ולפני שכינתו. וכבר ידעת גם כן חיזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", "למען תספר באזני בנך", ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים המאמתים הנבואה והגמול והעונש..." (רמב"ם, מורה נבוכים מאמר ג' פרק ל"ט)

מדוע חשוב כל כך להעביר מורשת של עבדות מדור לדור, ולהזכירה דווקא במעמד זה שבו מביא הביכורים מתייצב לפני הכהן הגדול. כיצד דבר זה יכול להשפיע לטובה על הדור הצעיר, הבוטח בכוחו ובעוצם ידו, דור שנולד למציאות של חירות ועצמאות לברור את דרכו? נראה כי בדברים אלה טמונה עוצמה רבה ומוסר השכל. הדור הצעיר צריך להתבונן בדרך הארכה והמופלאה שעובר העם מרגע היותו ככל הגויים – ארמי, עובד עבודה זרה, כפי שמציין בעל ההגדה של פסח, עד שהוא עוצר לפני בית המקדש, כבנו בחירו של האל. בכך יש מסר חשוב מאוד גם כלפי מי שהחברה חושבת שהוא בבחינת מומר ואולי חלילה אפילו כופר. המסר הוא חד וברור, גם לו יכול להיות עתיד רוחני דומה לזה של מביא הביכורים, שהרי גם אבותינו היו עובדי כוכבים והנה אנחנו צאצאיהם עומדים לפני כהן גדול.  החתם סופר, משלים את דברי הרמב"ם ברעיון מעניין שמצביע על מורכבותם של דרכי האל, בהנהגתו את עולמו:

"..הנה הכובס המכבס בגד המלוכלך קצת, הוא מלכלך אותו יותר במים ואפר ובורית, ולבסוף מסיר כל אלה והוא מלובן ומיופה, והנה אין שכרו על ההסרה של האפר והבורית, כי מי בקש זאת מידו למלאות אפר ובורית כדי שיסירנו אח"כ, אבל שכרו על שלכלך אותו ע"מ לכבסו וללבנו לגמרי – כך אין עיקר שבחינו והודאתינו על ההצלה ממצרים, כי מי בקש זאת. אילו לא הגלנו לא היינו צריכים גאולה. אך ידוע כי היה זוהמת ארם עבר הנהר מתרח נחור ובתואל ולבן והיה צריך זיכוי ע"כ הגלנו למצרים לזכך מכל זוהמא ..."  (חתם סופר דרשות חלק ב - רבי משה סופר עמ' רנ"ד)

לשיטתו של החתם סופר, העבדות המצרים משולה לאתם חומרים שלכאורה גורמים להוספת לכלוך על בגד שבא למכבסה, אולם במבחן התוצאה הסופית, דווקא הוספה זו היא אשר מאפשרת את נקיונו האיכותי של הבגד, כך גם עם ישראל, כדי להסיר ממנו את זוהמת ארם, היה צריך להוסיף לו גם את טומאת מצרים על מנת לכך אותו בצורה הטובה ביותר.

ג.       חסד הקב"ה עם מביא הביכורים – מביא הביכורים מרגיש חלק משרשרת ארוכה של הנהנים מחסדי הקב"ה. שרשרת שתחילתה במשפחת האבות עד שהיא מגיעה אליו.

"..ַויְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְקֹוָק וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ..."(דברים פרק כו: ט-יג)

חסדי הקב"ה כוללים כאמור את היותו חלק מהשרשרת הארוכה, אך גם את עצם ישיבתו בארץ זבת חלב ודבש, והתברכותו ביבול שאת ראשיתו פירותיו הוא מביא לבית הקדש, על מנת להכיר טובה ולהודות לאל שברך אותו.ראוי להתבונן בסיומה של מקרא הביכורים:".. וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי..: סיומת המעידה כי מביא הביכורים הפנים את המסר החשוב שיש בייחוס מצוות רבות ליציאת מצרים, מסר של דאגה לחלש בחברה. ישיבתינו במצרים תחת עול מענה באה גם כדי להבהיר את הצוקה שחש האדם החלש בחברה, היא חלק מאותה זיכוך שמדבר עליו החתם סופר. בסמיכות לפרשת מקרא ביכורים, מופיעה גם פרשת וידוי מעשרות:

: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי..."(דברים פרק כו: ט-יג)

פסוקים אלה לא לחינם באו בסמיכות למקרא ביכורים, גם בהם יש את הרעיון של הדאגה לחלש שבחברה, אותו אחד שחובה עלינו לזכור אותו דווקא כאשר אנחנו נמצאים ברגעים המשמחים שלנו, הבאת ביכורים והבאת מעשרות, ודומה כי הפסוק החותם את פרשת וידוי המעשרות המעשרות, :"..הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.." (שם, טו) הוא גם המסקנה המתבקשת ע"י מביא הביכורים .

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר