|
בס"ד
פרשת כי תצא
בפרשת כי
תצא מופיעה האפשרות לפירוק ברית הנישואין בין גבר לאשתו."...כִּי
יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן
בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר
כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ..."
(דברים פרק כד:א). המעניין בכתובים אלה הוא שפירוק הנישואין
נתון בעיקר לשיקול דעתו של הגבר, אף אם הדבר מנוגד לדעתה של האישה. על
קלות בלתי נסבלת זו אומרת המשנה:
"... בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה
שנאמר (דברים כ"ד) כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה
תבשילו שנאמר (דברים כ"ד) כי מצא בה ערות דבר רבי עקיבא אומר אפילו מצא
אחרת נאה הימנה שנאמר (שם) והיה אם לא תמצא חן בעיניו.."
(משנה מסכת גיטין פרק ט משנה י )
לשיטתם של בית שמאי, תהליך הגירושין הוא לא דבר של מה בכך, כפי שהיה
אפשר להבין מפשט הכתובים. לדידם על הגבר להוכיח כי האישה אכן לא ראויה
יותר להיות אשתו, עקב פגם המכונה כאן ערווה. כמובן שיש לברר מה כוונת
הכתוב "ערוה". יתכן לפרש: ערוה מלשון עריות, ואז הוא מחויב לגרש את
אשתו. ויתכן לפרש ערוה בדרך מטאפורית, כלומר, פגם אשר הסתירה האישה
מבעלה טרם הנישואין. כגון זה, אומר יוסף לאחיו:
" לראות את ערות הארץ באתם" (בראשית מב:ט). לעומתם, נראה לכאורה כי בית הלל מקלים יותר על תהליך
הגירושין, לשיטתם כנראה לא חייבת להיות סיבה מוסרית על מנת לפרק את
הנישואין, אלא מספיקה סיבה פעוטה כגון: ש" הקדיחה תבשילו".
גם כאן עלינו לברר את משמעותו של מושג זה בטרם נבין את ההבדל בין בית
שמאי לבית הלל. יתכן לפרש
"הקדיחה תבשילו" במשמעות של אישה עצלנית שאינה עושה די בצורכי הבית. אולם יתכן לומר
כי גם בית הילל קרובים בדעתם לבית שמאי אם נסתמך על מאמר הגמרא במסכת
סנהדרין:
"..ונגע לא יקרב באהלך – שלא יהיה לך בן או תלמיד חכם שמקדיח תבשילו
ברבים, כגון ישו הנוצרי..." (סנהדרין קג:א). כלומר הקדחת תבשיל אין משמעו רק במילוי תפקיד
כושל בעבודות הבית או בתהליך הבישול במטבח, אלא יש כאן אישה דעתנית על
גדר המורדת בבעלה ומציגה אותו ערום ועריה. אולם דעתו של ר' עקיבא היא
המתמיהה ביותר, לשיטתו לא חייבת להיות עילה מוסרית, או כזו שעניינה הוא
בטיב היחסים בין בני הזוג, אלא מספיק שהיא לא מוצאת חן בעיניו, ומצא
אחרת נאה יותר, או אז הגבר יכול לפרק את ברית הנישואין. גישות מעין אלה
נראות מוזרות בקלות שבה ניתן לגרש אישה! בעיקר לאור העובדה שהמצווה
הראשונה שצווה בה האדם הייתה מצוות פריה ורביה, ומה גם שע"י הייחוד
בין איש לאשתו הם נעשים כיחידה אחת!
לענ"ד אפשר לטעון כי המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היא לא על הקלות או
הקושי שבה יכול האיש לגרש את אשתו, אלא על התהליך שיש לעשות לפני
שהגירושין יוצאים אל הפועל. כלומר האם יש טעם לעשות מאמץ להשכנת שלום
בית בין בני הזוג. במשנה שלפנינו נראה כי בית הלל מקלים על הגירושין,
ולעומתם בית שמאי מקשים, אע"פ שכדי להצדיק את גרסתם, שניהם מסתמכים על
אותו פסוק מספר דברים:"..כי
מצא בה ערות דבר...".
לשיטת בית שמאי יש להשתדל מאוד בעניין שלום-בית, אפילו אם האישה כבר לא
מוצאת חן בעיניו, ואפילו הקדיחה תבשילו ומכעיסה אותו, אולם כאשר המצב
תלוי בפגם מוסרי, אז אין ברירה ויש להוציא את תהליך הגירושין אל הפועל.
לשיטת בית הלל, יחסים מעורערים בין בני הזוג הם מצב בלתי נסבל,
וכשהיחסים בין בני הזוג טעונים כל-כך, אין טעם להתעקש על שלום-בית.
לאור זאת היינו חושבים לומר כי בית שמאי דואגים לכבודה של האישה יותר
מאשר בית הלל. גישה דומה קיימת לכאורה גם בהבדלים בין בית שמאי לבית
הלל בעניין הקידושין:
"..האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר
ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה
ובשוה פרוטה
.."
(משנה מסכת קידושין פרק א משנה א)
לכאורה גם ממקור זה נראה כי בית הלל מזלזלים בערכה של האישה, שהרי
בעיניהם מספיק בשווה פרוטה כדי לקדשה. דבר שסותר לחלוטין את תפיסתם
בהקשר לסוגיה
"כיצד מרקדים לפני הכלה"
שם הם טוענים שיש לשבח את הכלה, ככלה נאה וחסודה, אפילו היא כעורה:
"..תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא,
ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי
שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה "כלה נאה וחסודה"? והתורה אמרה "מדבר
שקר תרחק"! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן
השוק – ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר – ישבחנו בעיניו..." (מסכת כתובות, דף י"ז, ע"א)
אולם כאן, במסכת קידושין דווקא בית שמאי הם אלה המעלים בערכה. והטעם
לשיטתם:"..רבא אמר: היינו טעמא דב"ש, שלא יהו בנות ישראל
כהפקר…" ( בבלי מסכת קידושין דף יב עמוד א). ע"פ זה כיצד
מתיישבת שיטת בית-הלל? פעם הם משבחים את האישה ככלה חסודה למרות
מגרעותיה ופעם הם מזלזלים בכבודה בכך שהיא נקנית אף בפרוטה לצורך
הנישואין. נראה כי התשובה לכך היא, שבית
הלל רואים בקידושין ערך חשוב בפני עצמו, שמטרתו יצירת שלמות והרמוניה
בין איש לאשתו, שהרי נאמר "לא טוב היות
האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו.." (בראשית ב:יח). לכן אין
בעיניהם חשיבות לערך הכסף שיביא למימוש מטרה זו. ומכאן אפשר להבין גם
את גישתם בעניין הגירושין, אם חיים יחדיו בבית, אבל אין שלמות ושלום
בין איש לאשתו, עדיף שיפרדו! לעומתם בית שמאי רואים בציווי
"..פרו ורבו.." (שם,א:כח) את
העיקר, והקידושין הם רק אמצעי לכך, לכן הם שמים את האישה במקרה זה
במרכז, כדי שלא תהיה הפקר! אם נתבונן בדיון
התלמודי נגלה שמסתתרת כאן מחשבה מעניינת גם מצד בית הלל, ע"פ הגמרא גם
בית הלל דואגים לאישה, אבל לא בהכרח לזו הנשואה, אלא בעיקר לגרושה
דווקא:
"... תניא, אמרו בית הלל לבית שמאי: והלא כבר
נאמר דבר! אמרו להם ב"ש: והלא כבר נאמר ערות! אמרו להם ב"ה: אם נאמר
ערות ולא נאמר דבר, הייתי אומר משום ערוה תצא משום דבר לא תצא, לכך
נאמר דבר; ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערות, הייתי אומר משום דבר תנשא
לאחר ומשום ערוה לא תנשא לאחר, לכך נאמר ערות...."
(תלמוד בבלי מסכת גיטין דף צ עמוד א)
הויכוח
התלמודי הוא על כפילות הסיבה לגירושין שמופיעה בפסוק: ערוה או דבר. בית
הלל טוענים שאם התורה הייתה אומרת רק "ערוה" היו עלולים להבין שהאישה
גורשה משום זנות, דבר שיקשה עליה למצוא בן זוג בעתיד. גישה זו יש בה
כדי להאיר גם על דעתו התמוה של ר' עקיבא:".. אפילו מצא אחרת
נאה הימנה ..". בעל הספר "ישראל בעמים" ר' אליהו גארדאן
מעלה תמיהה זו בחריפות רבה, ואומר:
"...ועל מאמרו של ר' עקיבא יש להשתומם הרבה....וא"כ בכל יום ויום יצאו
העוגבים הבזוים לפעלם ויגרשו נשותיהם.. ואין העולם יכול להתקיים,
בהנהגות הפרועות כמו אלה..ואיך יאמרו בעלי התלמוד ויפתחו פתח רחב כזה
לפני בעלי התאווה והשובבים, שיפתחו פתח לפניהם ... ופלא גדול הוא לאמר
כן כפשוטם.." (ר' אליהו גארדאן – ישראל בעמים)
לשיטתו של
ר' אליהו, תפיסתו של ר' עקיבא עלול לעודד את הגירושין ולפתוח פתח
להתנהגות בלתי מוסרית מצד גברים רבים שלא ירדו לסוף דעתו. מתרץ ר'
אליהו את דברי ר' עקיבא בכך, שכאשר גבר נותן את עינו באישה אחרת, הוא
מסמל בכך את רפיון הקשר שלו לאשתו.
".. הלא ידוע כי חן האשה על בעלה וכל בעל צריך לחשוב בלבו, כי אשתו היא
סמל החן והיופי... והיה אם לא תמצא חן בעיניו... אות הוא כי היא לא
אשתו, דאם היה באמת אשתו קשורה בו בלבו ונפשו, לא מצא אחרת נאה
הימנה...וצריכים להפריד זה מזה.." (ישראל בעמים, שם)
נראה כי
כוונת המאמר היא, שגם ר' עקיבא נוקט בגישה שיש בה אולי כדי לחייב את
הבעל הסורר לגרש את אשתו. כלומר, ע"פ גישה זו גם ר' עקיבא דואג לאישה
שעלולה לחיות לצידו של בעל לא מוסרי, לכן הוא מעדיף את הגירושין ויתכן
שהוא אף מחייבן. דברים ברוח דומה מוסיף ר' שמואל דוב מהרש"ק בספרו
"הגיוני שמואל"
הגיוני שמואל – ר' שמואל דוב
מהרש"ק
גם כאן
משתמע שדברי ר' עקיבא הם לטובת האשה, אך כאן עיקר האחריות לגירושין
מוטלת על הבעל בלבד. התנהגותו הקלוקלת היא אשר הביאה לגירושין, לכן
הסיכוי שלה למצוא בעל ולהתחתן שנית גבוהים הרבה יותר, הן מהסיבות שבית
שמאי מצביעים עליהן והן מהסיבות שבית הלל מצביעים עליהן. דבר זה עולה
בקנה אחד עם תפיסתו של ר' עקיבא כפי שמופיעה באבות דרבי נתן:
"..ור"ע אומר כל הנושא אשה שאינה מהוגנת לו עובר משום חמשה לאוין: משום
לא תקום (ויקרא יט) ומשום לא תטור (שם) ומשום לא תשנא את אחיך בלבבך
(שם) ומשום ואהבת לרעך כמוך (שם) ומשום וחי אחיך עמך (שם כה) מתוך
ששונא אותה רוצה הוא שתמות ונמצא מבטל פריה ורביה מן העולם..." (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א
פרק כו ד"ה רבי עקיבא )
דעה
מעניינת ביותר מובאת בכתב העת "אפריון" ע"י ר' יודא דוד אייזנשטיין.
לשיטתו ר' עקיבא מקצין כאן לא בכדי לזלזל במעמד האשה אלא מתוך הוויכוח
עם הכתות שנוצרו בזמנו, כתות שמהם התפתחה בין היתר גם הנצרות. עמדתו
הנחרצת של ר' עקיבא באה לומר כי מוסד הנישואין הוא לא תהליך חד –
כיווני.
(יודא דוד אייזנשטיין, בתוך: אפריון
NO 1 5688 עורך
שמואל מילנער)
בעל "ערוך
השולחן" ר' יחיאל מיכל אפשטיין. מציין כי מדין תורה לא ניתן לגרש אשה
בשל סיבה של " מצא אחרת נאה הימנה"
אפילו לא כאשר מדובר באשה מנישואין שניים. אלא אם יש עילה מוצדקת
כפי שטוענים בית שמאי או בית הלל.
(ערוך השולחן, אבן העזר,
הלכות גיטין, סימן קיט ה"ו)
ומוסיף
"ערוך השולחן" את קביעתו של רבינו גרשום, שיש איסור חמור לגרש אשה
בניגוד לרצונה, למרות שמדין תורה הגבר יכול לגרשה ללא הסכמתה. ומוסיף
רבינו גרשום תקנה נוספת האסרת על הבעל לשאת אשה נוספת על – פניה של
אשתו הנוכחית. תקנה זו מוכרת לנו כיום כתקנת "חרם דרבינו גרשום". אף על
פי שמדין תורה הדבר מותר.
"...מן התורה אין איש מגרש אלא לרצונו, והאשה מתגרשת בין לרצונה בין
שלא לרצונה.ורק רגמ"ה [רבינו גרשום מאור הגולה] תיקן בדר"ג [חרם דרבינו
גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה ונתפשטה התקנה בכל העולם.." (ערוך השולחן, אבן העזר, הלכות גיטין, סימן קיט ה"ו)
מה עמד
לנגד עיניו של רבינו גרשום כאשר הוא מתקן תקנות אלה, ללא ספק יש כאן
עניין חברתי מובהק, שהרי הוא מעצים במידה רבה מאוד את מעמדה של האשה
בחברה היהודית. אולם יש כאן גם עניין ערכי – דתי. שהרי כאשר הגירושין
נכפים ע"י הבעל בלבד, הן כעין בגידה באשת חיקו, כפי שאומרת הגמרא:
"..אמר
רבי אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר
(מלאכי ב יג-יד) 'וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת
מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה..וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה'
הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה
בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ'..." (בבלי גיטין צ, ע"ב)
שבת שלום ומבורך
בן שושן אלעזר
|
