בס"ד

לא בשמים היא

פרשת נצבים – אלול תש"ע

פרשת נצבים מציגה בפני הקורא, קביעה שהפכה למטבע לשון המציינת שיש בידי האדם את הכלים להתמודד עם בעיות סבוכות ביותר באמרה:"..לא בשמים היא..". אמנם חז"ל התייחסו למושג זה מנקודת מבט של קיום תורה ומצוות, אך בהחלט אפשר לציין כי קביעה זו נכונה גם לחיי היום יום. מקבץ פסוקים הבאים בפרשה זו נותנים תשובה למגוון תירוצים  שיכולים להיות בפי האדם, על – מנת לדחות או להימנע מקיומה של מצווה או ביצוע משימה. מרחק, דרגת קושי זו או אחרת ואפילו אי ידיעה, הן סיבות סובייקטיביות שאינן פותרות את האדם מהחובה המוטלת עליו.

"...כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.." (דברים פרק ל: יא - יד )

כאמור,מקובל לפרש פסוקים אלה באופן כזה שקיומן של מצוות התורה ולימודה נמצא בהישג יד, היא נגישה לכל. יותר מכך, גם אם יש בה קושי או דברים לא מובנים, הרי שפירושם לא תלוי בנביא או חולם חלום, אלא דור - דור ודורשיו. בידי חכמי הדור יש את הסמכות וכל הכלים כדי להביא את כוונת התורה בפני צאן מרעיתם. הגמרא אף מציינת את הימנעותם של מנהיגים לחקות את דרכו של משה, שהיה בכוחו לבאר את ההלכה ע"פ רוח הנבואה שבו. טענתם הייתה שמרגע שמשה מת, אין עוד נביא או בן אנוש אחר שהגיע לקרבה גדולה כל כך לקב"ה, שיש בכוחו כדי להביא את ההלכה מהשמים. לכן הם קבעו שאין ההלכה נקבעת ע"פ הנבואה או ע"י אותות ומופתים שיעשה מאן – דהוא (כגון,  ניסיונו של רבי אליעזר להוכיח את צדקת דרכו בסוגיה שנקראת " תנורו של עכנאי" כפי שמובאת במסכת בבא מציעה,  שם הוא מביא הוכחות ע"י אותות ומופתים ואף ע"י הכרזת בת – קול המכריזה מהשמים עלצדקת טענותיו, וכבל זאת ר' יהושע עומד על רגליו ומכריז ".לא בשמים היא..". כלומר היא נתונה בידי האדם.)

"...אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל! [כלומר: היעזר באורים ותומים, ברוח הקודש, ע"מ לבאר את ההלכה] א"ל: [דברים ל'] לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל שאל! אמר להם: אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה....אמרו לפנחס שאל! אמר ליה לא בשמים היא. א"ל לאלעזר: שאל! אמר להם: אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה..." ( בבלי מסכת תמורה דף טז:א )

 למעשה התורה לא דורשת מהאדם דברים שהם מעבר ליכולת האישית שלו, אולם פירושו של רש"י על אתר מעמיד את משמעות המושג באור שונה: ".. לא בשמים היא - שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה .." (רש"י דברים ל:יב ). לשיטתו של רש"י קיום התורה לא תלוי בקושי ובנגישות שבה, הקושי לא מהווה מכשול לקיומה של התורה, לכן אפילו אם נראה בעיניך שהיא לא בהישג יד, עליך ליצור את התנאים כדי להביאה אליך. דרכו של רש"י בפירוש זה הוא בהעברת האחריות מהאחר, אל האדם עצמו. כלומר אם האדם לא מוצא זמן ללמוד תורה ולהבינה זו לא בעיה של האחר אלא דווקא בעיה שלו. וכך מפרש הרא"ם (ר' אליהו מזרחי) את דברי רש"י:

         "..אף על פי שמהמקרא הזה משמע שאילו הייתה בשמים, לא היה שום אדם יכול להביאה לכם ללמדה, על כרחך לומר, שאין הכוונה בו אלא שאילו הייתה בשמים, היית צריך לעלות שם ללמדה...," (ר' אליהו מזרחי, פירש דברי רש"י אלה: )

המדרש מדמה את הדבר לאדם העומד בפני מכשול או אתגר, מובן שיש לפניו שתי אפשרויות, האחת היא הפשוטה ביותר, פשוט להתעלם, בכך הוא כמובן לא פתר את הבעיה. השנייה, להתמודד עם האתגר הניצב בפניו קודם במישור התודעתי, כלומר לצאת מראש מנקודת הנחה שיש פתרון לדבר!

         "....א"ר ינאי למה"ד[למה הדבר דומה ] לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח אומר לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה....": ( דברים רבה, פ"ח:ג)

ממשיך המדרש ואומר, כי אם לא הצלחת למצוא פתרון, הדבר לא תלוי בדרגת הקושי או במורכבות של הבעיה, אלא חפש בתוך תוכך. "...אמר הקדוש ב"ה "לא נפלאת היא" ואם נפלאת היא "ממך" שאין אתה עסוק בה..." (דברים רבה, שם)

גם הרמב"ם, בהתייחסו לפסוקים שלפנינו, מציין כי כוונת הכתוב היא לא רק לקושי שיש בהבנת התורה וחוקיה, אלא בעיקר לנכונות של האדם ללמוד אותה כדי לקיימה. ונראה כי  גם הוא בדומה לרא"ם, מחזיר את האחריות לאדם עצמו. כלומר ככל שהאדם ידאג רק לענייני הפרנסה ולצרכים אחרים, כך הוא ימעיט בזמן הפנוי שעומד לרשותו, כדי להקדיש גם ללימוד תורה, ומימלא היא תראה לפניו קשה ובלתי ניתנת להבנה.

"...כתוב בתורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא בשמים היא לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא לפיכך אמרו חכמים לא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה..." ( הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ח )

ברור שהרמב"ם לא מזלזל חלילה בצורך של האדם לעבוד לצורך פרנסת ביתו, הוא בוודאי רואה את העבודה ויגיע הכפיים כערך חשוב מאוד בחיי האדם, אולם כוונתו הייתה כנראה רק להדגיש את הצורך מציאת האיזון בין הזמן המוקדש לחומר לבין הזמן המוקדש לרוח. שהרי בהלכה אחרת הוא אומר:

"...מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב. ..." ( הרמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ח )

ראוי שנתבונן בהתייחסות נוספת שהרמב"ם מציין: ".. לא בשמים היא לא בגסי הרוח היא מצויה.." (רמב"ם, שם). דעה זו המובאת בגמרא מציין כי מי שהוא גאוותן קשה לו יהיה ללמוד תורה ויותר מכך, דעתו של רבא היא שאפילו מי שלמד תורה הרבה אין לו להתגאות בזה. "..רבא אמר: "לא בשמים היא" - לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה בשמים ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים..." ( בבלי, עירובין נה:א) שהרי שלמה המלך אומר: "..תועבת ה' כל גבה לב.." (משלי טז:ה).

הגמרא במסכת סוטה, מציינת מחלוקת בין חכמים, האם אוי שתהייה מידת מה של גאווה בתלמיד חכם. האם היא יכולה לסייע בידו בעומדו לפני הציבור.

א"ר אלכסנדרי כל אדם שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קימעא עוכרתו .. א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח [תלמיד חכם] צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית [של גאווה],א"ר הונא בריה דרב יהושע ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא.... א"ר נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה מי זוטר דכתיב ביה  (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב..." (בבל, סוטה ה:א)

 לשיטתו של ר' אלכסנדרי, אדם בעל גסות רוח, לא יכול לעמוד בפני קשיים ואתגרים, כל מהמורה קטנה נראית בעיניו כמכשלה גדולה. לכן בוודאי אדם כזה לא יכול להיות תלמיד חכם המתמודד עם סוגיות מפותלות ואתגרים שמציבה לפניו הן התורה שבכתב והן התורה שבע"פ. לעומתו רבי חייא גורס שבכל זאת צריכה להיות מידה קטנה של גאווה ".. אחד משמונה בשמינית .." בתלמיד חכם, על מנת שהוא יוכל להטיל את מרותו על הציבור. ומוסיף עליו רב הונה ואומר: ".. ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא.." כלומר:מידה מועטה של גסות רוח, דווקא יכולה להיות מידה נאה שיתגדר בה תלמיד חכם. בדומה לעטרה של השיבולת, שהיא גאוותה בפני כל רואיה. אולם כנגדם טוען רב נחמן ".. לא מינה ולא מקצתה.." משמע הדבר, אפילו קמצוץ של גאווה, אין הוא ראוי לשכון בתלמיד חכם!

 אפשר לטעון כי דברי חכמים בגמרא זו, יש בהם מן המשותף – הגאווה וגסות הרוח לא טוב לאדם בכלל ולא לתלמיד חכם בפרט. אולם נקודת המבט השונה של החכמים היא בזו האם מעט גאווה בכל זאת יכולה להועיל. נראה כי ר' אלכסנדרי מתייחס לגאווה על עצם הלימוד או על היכולת ללמוד. לשיטתו הגאווה היא מכשלה בפני הלומד. לעותו, דעתם של רבי חייא ורב הונא היא שיש בגאווה כדי לסייע בסמכותו של תלמיד החכם המשרת את הציבור. רב נחמן אומר שמידת הגווה היא מכשלה גם בפני הלומד וגם בפני איש הציבור.

סיכומו של דבר:

"..לא בשמים היא.." הוא מושג שמבטא שני תחומים עיקריים בחיי האדם

א.      הוא בא לציין שאין דבר העומד בפני הרצון. כמעט כל השתמטות מביצוע מטלה מתחילה במחשבה שיש בה קושי רב, והדבר אינו בר ביצוע. כלן חשיבה חיובית היא השלב הראשון בפתרון בעיות

ב.      מתוך דברי הגמרא והשימוש שעושה בהם הרמב"ם. מושג זה מקבל משמעות של מכשלה מסוג אחר המכשילה את האדם – הגאווה וגסות הרוח. שהרי מי שהוא גס רוח וגאוותן, לעולם לא יהי מוכן להטות אוזן למי שהו נחות בעיניו, והרי חז"ל כבר הזהירונו ".. היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה.." (בבלי, נדרים פא:א)

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר