תפריט

בס

בס"ד

 

לעניין קרבתם של בני אהרון לפני ה'

אחרי מות – ניסן תשע"א

סיפור מיתת בני אהרון – נדב ואביהו, מעורר קושיות לא מעטות בדבר מהות החטא, ובעיקר בדבר העונש, טרם האזהרה מפני החטא. שהרי רק בעקבות מיתתם הוזהרו הכהנים בסכנות המלוות אותם בעבודת המקדש[1]. כיצד אם כן עונש זה עולה עם קביעת חכמים " אין עונשין אלא מזהירין," (סנהדרין נו:ב). שהרי כל האזהרות בעניין ההגבלות שחלות על הכהנים בקשר לעבודת המקדש, באות בעקבות מות נדב ואביהו, ולא לפני כן. אם כי, ידועים מקרים שבהם ענשו אנשים גם ללא אזהרה, כגון בעניין מקושש העצים ביום השבת. אלא מצאנו שבהערותיו של ה"תורה תמימה"[2] הוא מצביע על כך שיש מצבים שאזהרה שבהם היא אזהרה כללית, אבל ממנה משתמע שיש חובה על המוזהר לברר את פרטי האזהרה[3]. טענה זו יכולה לתת כלי בידי הקורא כדי להבין את הזרות שיש במעשה נדב ואביהו, בכטענת הגמרא שגם מי שמורשה להיות נוכח במקדש ולקחת חלק בעבודתו, אסור לו לקחת חלק במה שהוא לא מצווה עליו, שאז בעניין הנוסף הזה הוא בבחינת זר.

"..והזר הקרב יומת, מאי זר? אילימא זר ממש,[מהו זר, האם זר ממש?]...משורר ששיער [לוי שהיה שייך לחבורת המזמרים, והלך לעסוק בעבודת השוערים] ומשוער ששורר - אינן במיתה אלא באזהרה! תנאי היא, דתניא: מעשה בר' יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים.." (בבלי ערכין יא:ב)

הגמרא מביאה דוגמא: ר' יהושע בן חנניה רצה לעזור לשומרי השער, שהיו בעצמם לווים, לסגור את דלתות המקדש, אך ר' יוחנן בן גודגדא מונע זאת ממנו, משום שזה לא תפקידו, שהרי הוא היה שייך לחבורת המשוררים ולא לשוערים. יותר מכך, לשיטתו של הכלי יקר, אפילו עבודה שהכהן מותר בעשייתה, אם נעשית שלא בזמן, הרי היא כהקרבה של איש זר. "..בקרבתם לפני ה' וימותו, הודיעו שלכך מתו לפי שנתקרבו אל ה' שלא בזמן הראוי כמו שנאמר ויחזו את האלהים.." (כלי יקר ויקרא טז:א ). אולם פירוש זה מצטרף לעוד פירושים אחרים, המתייחס לכך שחטאם של נדב ואביהו היה הרבה זמן לפני מעשה הקטורת - עוד בזמן שמשה עלה להר. כגון הדעה שמביא רבינו בחיי:

"...ויש אומרים על קריבת הר סיני שהציצו יותר מדאי, ובשביל כך מתו, והמתין להם הקב"ה עד עכשו שלא לערבב שמחת התורה.. כלומר על קריבת הר סיני, לפי ששם הזהיר משה כבר ואמר להם - והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'.."( רבינו בחיי ויקרא טו:א )

אבל, הכלי יקר מרגיש בקושי שיש בפירוש זה, שהרי אם חטאם היה בעבר, ואילו כאן במעשה הקטורת בא העונש, מה מקומה של ה"אש זרה" שבגללה נענשו? לכן הוא מציע פירוש המצביע על הזהירות הרבה שצריכים לנהוג מי שנושאים בתפקידים רוחניים:

"...גם יתכן לפרש בקרבתם לפני ה', לפי שהיו קרובים אל ה' ביותר על כן דקדק הקב"ה עמהם לדונם אפילו על שגיאה קטנה ..כי כל הקרב הקרב ביותר אל המלך אז ביותר הוא צריך להיות נזהר בכבוד המלך.." (כלי יקר, שם)

דבר זה עולה עם תפיסת חז"ל שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. גם רבינו בחיי רואה קושי בטענה שיש כאן עונש על חטא קדום, לכן הוא מציע פתרון - ענשם הוא בשל שני חטאים:

"..אחר שנגזרה מיתה על שני בני אהרן בחטא המחשבה, "בקרבתם לפני ה'" בהר סיני שזנו עיניהם מהשכינה, "וימותו" באחד בניסן בחטא המעשה בהקרבת אש זרה..."( רבינו בחיי, שם)

נראה שרבינו בחיי מוביל אותנו לכך, שנדב ואביהו הוזהרו, כפי שהוזהרו גם שאר הכהנים והעם, מלהתקרב יותר מדאי אל הר סיני. אולם כפי שהם לא שעו לאזהרה כבר אז, כך הם נהגו קלות ראש גם במעשה הקטורת, ולכן נענשו כאן גם בשביל הפעם הקודמת. כלומר יש כאן אבסורד, דבר והיפוכו- קלות ראש שנובעת דווקא מתוך רצון להתעלות. כאן אנו יכולים לנסות ולהבין, את הצורך בבחירתו של הקב"ה באנשים שיעסקו במלאכת המשכן. כאשר הקב"ה מצווה על הקמת המשכן, הוא מבקש שיעסקו בו רק מי שהם חכמי לב, ומי שהקב"ה מילא אותם חוכמה. מדוע? משום שבנושא המשכן אין מקום להבעה אישית של נפש האדם, אין אפשרות לאומן שיביע את רצונו, לכן בוני המשכן היו חייבים להיות צמודים להוראות המדויקות של המידות, סוגי הכלים וכמותם, כדי שהמשכן יוכל למלא את ייעודו כמשכן האל, ולא כיצירה שבאה לפאר את יוצריה. המשכן הוא המקום שבו חוקי הטבע לא חלים עליו, ובודאי גם לא חוקי האדם. ובאופן דומה נכון הדבר גם לגבי מי שאמונים על תפעולו היום יומי של המשכן – הכהנים. אין הם יכולים לחרוג מסדר העבודה כפי שנקבעה ע"י האל. גם כאן אין הם יכולים להביע את תחושתם ע"י תוספת של קרבן או מעשה אחר שנובע מתוך תחושה של קרבה אל ה'. ומאידך קיימת כמובן,  גם הסכנה שבשל ההתעסקות היום יומית במקדש,ובשל המעמד הכהנים בעיני העם, הם יבואו לידי זילות במקדש, גם אם לא נתכוונו לכך.

 

והזר הקרב יומת –האמנם?

 מיתת נדב ואביהו, יש בה כדי לזעזע את העם כלו, ובעיקר את הציבור הפשוט בבוא לקיים את מצוות אלוהיו ולומר: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר"? אירוע כזה במעמד חנוכת המשכן אומר דרשני. שהרי נאמר על קיום המצוות וחי בם, אם כן אלה שרצו להתעלות מה חטא יש בכך? נראה כי המסר כאן היה ברור, גם בקיום מצוות, אל תעשה זאת "כמצוות אנשים מלומדה"[4]. אלא בכובד ראש ובכבוד הראוי למקום – תרתי משמע. לכן אירוע זה, של מיתת נדב ואביהו במשכן, הוא בבחינת אירוע מכונן בגישה לגבי עבודת הקודש ויראת ה'. וכמו כל אירוע מכונן, בד"כ הוא לא חוזר על עצמו. לכאורה היינו מצפים שעונש זה יחול על כל מי שנכנס למקדש, אם הוא לא כהן, ובוודאי אם הוא לא כהן גדול. והנה, אע"פ שעונש המיתה במקרה זה הוא בידי שמיים, אנו נחשפים למספר מקרים לא מועט של אנשים שלא היו ראוים, ובכל זאת נכסו לקודש ויצאו ממנו בשלום! על הפסוק "..וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם.."(דברי הימים ב כד:יז) אומרים חז"ל, כי לאחר שיהוידע הכהן הלך לבית עולמו. באו שרי יהודה ומשתחווים למלך יהואש. נשאלת השאלה מה צורך ראה הכתוב לציין אירוע זה? מדוע היה צריך להשתחוות למלך לאחר מות הכהן דווקא? אלא אומר לנו החזקוני:

"..וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם - השתחוו לו ופתו אותו בדבריהם ואמרו שיהיו נשמעים לו לכל מצותיו וגם הוא ישמע אליהם לעבוד האשרים ככל ... וכך אמרו והזר הקרב יומת ואתה אדוני המלך היית בבית המקדש שש שנים ועדיין אתה חי וראוי אתה שנעבדך עבודת אלוה.." (רד"ק דברי הימים ב פרק כד:יז)

לדברי החזקוני, המלך יהואש שהשתדל מאוד לחזק את בית המקדש ולשפצו, מועד וחוטא בכך שלאחר שיהוידע הכהן מת, הוא בוחר לעצמו גם את תפקיד הכהן הגדול, והנה שש שנים הוא עושה זאת ולא נענש. דבר זה גורם בסופו של דבר לתפיסה שגויה של שרי יהודה כאילו יהואש הוא בחזקת אליל, שהרי אם הוא נכנס אל הקודש ולא ניזוק, כנראה שיש לו סגולת מיוחדות[5]. אמנם יהואש לא מת בידי שמים בשעה שנכנס ללא רשות אל הקודש, אבל סופו של דבר הוא לא מת כדרך כל האדם, אלא עבדיו קמו עליו והרגוהו. שלוחים רבים יש לו למקום למלא את דבריו.

גם עוזיהו המלך שחשב למלא את תפקיד הכהנים, מתוך גבהות הלב, נכנס למקדש כדי להקטיר. הוא מוזהר ע"י הכהנים ועזריהו שאסור לו לעשות כדבר הזה, ועליו לעיזטב מידי את המקדש: "..וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ .." (דברי הימים ב כו:יח) אך הוא בתגובה של זלזול בוטה בדבריהם, בחר לנסות להקטיר על אף האזהרות, התוצאה במקרה זה היתה קשה: "..וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כהֵן הָראשׁ וְכָל הַכּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'" (דבהי"ב כו:כ) לא לחינם בא עונש זה, שהרי בעקבות הצרעת יש לבודד את המצורע מהחברה, אע"פ שהוא מלך. ומכוון שהצרעת אחזה בו עד יום מותו הוא הפסיד למעשה את המלוכה ולכן מונה בנו יותם תחתיו. מה גם שהמדרש אומר: "והמצורע חשוב כמת" (שמות רבה, פרשה א)

 

והזר הקרב – מצווה לישראל ולא לאומות העולם?

 הגמרא אומרת שפעם ביקש גוי אחד להתגייר, אבל לא לשם היותו יהודי, אלא בעיקר משום שחמד בבגדי כהן גדול.

"..שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר: ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. (בבלי שבת לא:א)

מחשבתו של הגוי הייתה נתונה לבגדי הכהן, שבעבורם הוא מוכן אפילו להתגייר, אלא מה, פרט מאוד עקרוני היה חסר לאותו הגוי, לא כל אחד יכול להיות כהן, ואפילו הוא מזרע ישראל. לכן הוא הולך לעבור את תהליך הגיור.

"..בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גייריה..." (שם)

שמאי רואה שעומד לפניו גוי בעל דרישה מוזרה, לא רק להיות יהודי, אלא לשמש ככהן גדול, דבר שאפילו הוא – שמאי לא יכול לעשות. לכן הוא דוחה אותו בתקיפות. אולם כשהוא בא לפני הלל, הלל מגייר אותו, אבל מוביל אותו למסקנה בדבר החלק השני של התהליך – אי אפשר שהגוי יהי כהן גדול, ואפילו לא זוטר.

"...אמר לו[הלל לגוי]: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע [לפסוק]:והזר הקרב יומת,  אמר ליה [הגוי להלל]: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום... כתיב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה!.." (שבת, שם)

מסקנתו של הגוי שהוא לא יכול להיכנס אל הקודש לא רק משום היותו גר, אלא בעיקר משום שהוא אינו כהן, באה לאחר שהוא מגיע לפסוק "והזר הקרב יומת". מדוע שנאי או הלל לא אומרים לו זאת מיד בהתחלה? נראה, שכל עוד הוא בבחינת גוי, יכל לחשוב לעצמו שציווי זה מחייב ביותר את ישראל, שהרי מצאנו גוי שנכנס בשלום אל הקודש ויצא בשלום:

טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה בידו גידר את הפרוכת ויצאת חרבו מלאה דם נכנס בשלום ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים הה"ד אחרי מות שני בני אהרן..." (ויקרא רבה (וילנא) פרשת אחרי מות פרשה כ )

אלא שגם הוא- טיטוס, לא יצא בשלום ממהלך זה, שהרי סופו של דבר, יתוש הרגו לטיטוס הרשע כמאמר המדרש:

"..וזימן לו הקב"ה יתוש אחד ונכנס לתוך חוטמו והיה אוכל והולך עד שהגיע למוחו, התחיל מנקר בתוך מוחו. אמ' קראו...מיד קראו הרופאים ופצעו את מוחו ומצאו בו כמין גוזל בן יונה והיה לו משקל שני ליטרין. .. ונטלו אותו ונתנו בתוך קערה אחת...פרח יתוש פרחה נשמתיה דטיטוס הרשע..." (ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אחרי מות פרשה כב )

 

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר


 

[1] דבר זה למדים  חז"ל  מציווי ה' שבא אחר מות נדב ואביהו: "..וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.." (ויקרא  י:ח-ט)

[2] ".. בדרשה זו בא ליישב הענין בכלל איך נהרג המקושש, הלא אין עונשין אלא א"כ מזהירין וצריך להתרות בו עונשו, ואם לא היו יודעין שהוא במיתה הלא לא יכלו להתרות בו, ובלא התראה אין הורגין, לכן אמר שבכלל היו יודעין שהוא חייב מיתה, כיון שחילל שבת, אלא שלא היה יודע משה באיזו מיתה בפרט הוא נהרג בשביל עבירה זו.." (תורה תמימה הערות במדבר פרק טו הערה קג )

[3] גם בני אהרון מצווים באופן כללי להיות קדושים. לכן נשארת השאלה: מהי אותה קדושה המדוברת? על כך אומר האברבנאל: "כי עם היות שלא באה האזהרה על הדברים האלה דברים הם שהיו מוזהרים מפאת עצמם." (אברבנאל ויקרא י:א)

[4]  כך מזהיר הקב"ה את גם העם: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט:יג) הסכנה של עשיית דבר מתוך הרגל, חמורה היא אצל העם, ושבעתיים מכך אצל הכהנים.

[5]  ראה גם דברי המלבי"ם על אתר: "..אחר שעשו אותו לאלהות עשו לו עצבים דמות דיוקנו ואשרים שנטעו לשמו ועזבו בית ה'..." (מלבי"ם דברי הימים ב  כד:יח )

 

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ט

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ט

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

שולחן עבודה אורט

משחוק בהוראה

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר