תפריט

בס

בס"ד

על שבירת הלוחות והאמונה שבלב

פרשת עקב – אב תשע"א

ספר דברים נותן לנו אפשרות נוספת להסתכל במבט בוחן על אירועים מכוננים בחיי העם, כזה הוא כמובן מעמד הר סיני. אולם, גם מעמד נשגב זה לא בא אלא כדי להראות את חולשתו של המין האנושי בכלל, ושל עם ישראל בפרט. הרי עם שראה נסים ונפלאות שלא בדרך הטבע, קם ועושה מעשה נורא – חטא העגל. על חטא זה כבר אמרו רבותינו במדרש:

"..עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה: עשו להם עגל מסכה. אמר לפניו רבונו של עולם שמא לא השתחוו לו, אמר וישתחוו לו, שמא לא זיבחו לו, אמר ויזבחו לו.."(פסיקתא זוטרתא שמות לב:ח )

למעשה, היינו מצפים שאירוע זה יוזכר כבר עם תחילתו של ספר דברים, כאשר משה מציין אירועים היסטוריים של העם במהלך הנדודים במדבר. אבל, שם הוא בוחר שלא לציין את חטא העגל וממילא גם לא את מעמד הר סיני. מדוע? נראה כי רצונו של משה היה לא לטשטש את משמעותו של חטא זה, בכך שהוא יביאו כחלק מאזכור היסטורי כללי, אלא לשים דגש מיוחד על החטא והמשתמע ממנו, כפי שהוא עושה בפרשת עקב. הבה נתבונן מדברי האו"ח (ר' חיים בן עטאר) הקדוש, בעקבות חטא העגל:

".. לפי מה שפירשנו כי ישראל עודם באמונת ה' השלימה. אלא חשבו להיות לפניהם כח אחד מאל עליון, לזה אמר סרו מן הדרך אשר צויתים, פירוש לבל עשות אמצעיים ועשו דרך אמצעיים, ולזה לא אמר מרדו בי או כפרו בי כי עודם באמונתם.." (אור החיים שמות פרק לב )

לשיטתו של האו"ח, עיקר החטא של בני ישראל לא היה בחוסר אמונה דווקא, אלא בא לידי ביטוי בצורך של העם להיאחז בדבר מוחשי שיסמל את נוכחות האל. לכן כאשר הם אומרים "אלה אלוקיך ישראל" הם לא מתכוונים לעגל עצמו אלא לנוכחות האל שמסומלת ע"י יציאת עגל הזהב מתוך האש. והרי ציווי ה' בקיום המצוות היה: ".. לבל עשות אמצעיים ועשו דרך אמצעיים..". כלומר,העם לא צריך סמלים הוא צריך "לב מאמין".  תגובתו של משה לחטא העגל הייתה לכאורה ספונטנית: "..וָאֶתְפּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם." (דברים ט:יז). אולם כאן יש לשאול שתי שאלות עקרוניות:

א.      אם העם לא ראוי, מדוע מלכתחילה הוא מוריד את הלוחות, הרי ה' אומר לו שהעם חטא?

ב.      באיזו רשות מרשה משה לעצמו לשבור את הלוחות שעליהם נאמר שהם מעשי הקב"ה?

כדי לנסות לענות על שאלות אלה, נתבונן תחילה בדברי הרמב"ן:

"..וטעם ואתפש בשני הלוחות - גם זה מן התוכחות. יאמר היה עונכם גדול מנשוא, עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות. והוצרך להזכיר זה, בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות השניות כאשר יפרש..." (רמב"ן דברים ט:יז)

משתמע מדברי הרמב"ן שאפשר להסביר את תגובתו של משה בכך, שהוא היטיב להבין את התנהגות העם - היות והם חטאו במוחשיות, היה צריך להבהיר את חטאם דרך המוחשיות, לכן הוא מוריד את הלוחות, כדי ששבירתם תזעזע את העם. מדוע? משום שבכך הוא מעביר מסר שאם כל התייחסותם לאבנים אלה תהיה כאל מונומנט שמסמל את נוכחות האל, אזי אין כל טעם וקדושה באבנים אלה, אפילו שהתורה מעידה עליהם שהם מעשה הקב"ה,. במילים אחרות – שלא יחשבו להמיר את ההיאחזות שלהם בעגל, להיאחזות שלהם בלוחות! בוודאי לאור העובדה שהאמונה, ברגע שהיא נאחזת במוחשיות, היא עוברת מגדר אמונה לגדר ממשי. מכאן ניתן להבין את דעת חז"ל לתגובתו של הקב"ה על שבירת הלוחות:

"...שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות...ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו – שנאמר...אשר שברת ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת..." (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פז עמוד א )

חז"ל מציינים שמשה נקט יוזמת אחדות, עוד לפני שבירת הלוחות ובכולם הסכים איתו הקב"ה, אבל לעניין שבירת הלוחות, הוא לא רק מסכים, אלא אפילו משבח את משה על עצם המעשה. לדברי התלמוד הירושלמי, משה היה צריך להתאמץ כדי לשבור את הלוחות, מדוע? הבה נתבונן בדבריו:

"..רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלש' והיה משה תפוש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיי' ריוח באמצע כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה וגברה ידו של משה וחטפן ממנו הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה.." (תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד דף סח טור ג /ה"ה )

אולם, הירושלמי מביא דעה נוספת שמציינת שהלוחות היו במימדים שבן אנוש לא היה יכול להחזיק, הן בשל גודלם והן בשל משקלם. ולמעשה הלוחות נשאו את עצמם [בדיוק כפי שלטענת חז"ל, גם המשכן נשא את נושאיו]. אולם ברגע שבני ישראל חטאו, פרחה מהם קדושתם וממילא אין למשה יכולת לשאת אותם, לכן הוא משליכם מידיו. ובשעה שהוא משליכם אין בהם כבר כל קדושה.

 

 

"..רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי הלוחות היו מבקשין לפרוח והיה משה תופשן דכתיב ואתפוש בשני הלוחות. תני בשם רבי נחמיה הכתב עצמו פרח. רבי עזרה בשם רבי יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו.." (תלמוד ירושלמי מסכת תענית שם )

שבת שלום ומבורך                                                           בן שושן אלעזר

 

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ט

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ט

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

שולחן עבודה אורט

משחוק בהוראה

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר