בס"ד

אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל בָּהּ לֶחֶם – כינה ובין צדק חברתי

פרשת עקב – אב תשע"ב

זה זמן רב שהציבור מרגיש את כובד עולם של המיסים הניחתים עליו חדשות לבקרים, יהיו מי שיאמרו שהמנהיגות נראית כמי שאיבדה את הדרך. ולעומתם יטען השלטון שאלה הם צעדים מתבקשים לאור המצב הרעוע של הכלכלה העולמית. והנה דווקא בשבוע זה של גזירות כלכליות באה התורה ואומרת שהנהגה אחראית, ובעיקר נבונה יכולה לגרום למצב שבו לא יהיו רעבים ללחם, ובוודאי לא מסכנים בכל מובן אחר:"...אֶרֶץ אֲשֶׁר לא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל בָּהּ לֶחֶם לא תֶחְסַר כּל בָּהּ.." (דברים ח:ט) מסכנות - הן במובן של הקצבה מתוך עוני, והן במובן כזה שלא יהיה צורך לאגור, כי השפע מצוי בה תמיד.

הלחם - משמש כאן כמטאפורה לכל צרכי האדם, ולאו דווקא ללחם עצמו במובנה הצר של המלה. ונראה לפרש פסוק זה לא רק כהבטחת האל למעלתה של ארץ ישראל, אלא שיש כאן ציווי ואולי אפילו אזהרה לבעלי ממון שלא ימלאו את כריסם בבחינת שלום עליך נפשי, אכילה שמצביעה על תאוותנות ייתר לכל דבר חומרי, ומאידך אל לו לאדם להתנהג במידה ההפוכה, שגם היא מושפעת מיצר חמדנות, לא יחסוך במה שגופו צריך, לא יתקמצן ויתנהג כאדם מסכן.

"...בכאן רמז שלא יאכל אדם אכילה גסה למלאות כריסו, רק יאכל כדי חייו...זהו שאמר 'לא במסכנת', ראה תראה שלא יהיה במסכנת, אבל גם כן לא בריבוי גדול. וזה המוסר...לא תחפוץ יותר..." (של"ה פרשת עקב דרך חיים תוכחת מוסר)

לחמדנות הייתר יש גם השפעה על  מידת המותרות, מידה שמביאה את האדם לצבור נכסים שלא לצורך. שהרי מידה זו תבא תמיד על חשבונו של האחר, ובשל כך היא עלולה להביא את החברה לידי חורבן, או כפי שאומר רבנו בחיי בספר חובות הלבבות: "..וכל אשר נוספו התאוות ונתחזקו, נחלש השכל והתאחר מהשיג העצה הנכונה.." (ספר חובות הלבבות שער ט - שער הפרישות פרק ז) אכן, ככל שיצר התאווה ויצר החמדנות עולים, כך מגיע האדם לכהות חושים המונעת ממנו את העצה הנבונה, שפירותיה יהיו בעיקר בטווח הרחוק. לכן באה התורה ומזהירה "...פֶּן תּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.." (דברים ח:יב)  התורה מצביעה על קשר בין עושר לירידה ביראת ה', ירידה שמביאה בסופו של דבר גם לחוסר התחשבות בזולת ולניכור חברתי[1]. שהרי לא לחינם  מדגישה התורה את הקשר בין המצוות ליציאת מצרים, יש כאן מסר ברור, כולנו ללא יוצא מהכלל היינו עם של עבדים, לא לשם העבדות ירדו אבותינו מצרימה, אלא שמתוך התבוננות בחוויה זו, רצה הקב"ה ליצור חברה איכותית ומוסרית יותר, חברה הרגישה למצוקות של החלש שבתוכה, מצרים היא כור ההיתוך של בני ישראל! ומי שדבר זה לא עומד לנגד עיניו הרי הוא כאומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"(דברים ח:יז) וכדי לבנות חברה איתנה ובריאה, יש צורך ליצור איזון בין כל מרכיביה , או כפי שאומר בעל הכלי יקר - רבי שלמה אפרים מלונטשיץ.

"...ובסמוך הזהיר על המותרות ואמר פן תאכל ושבעת..שרצה לומר פן תדרוש אחר המותרות ותאכל אחר שכבר שבעת, ובתים טובים תבנה אף על פי שכבר ישבת שיש לך כבר דירה כדי צורכך, ולא תסתפק במוכרחות ותבנה עוד ללא צורך...כי הבונה כדי צורכו הוא הבנין החזק כברזל אשר מתקיים לעד, לא כן הבונים חרבות למו, כי מבנין המותרים ודאי לחורבה יהיה ושמם מאין.." (כלי יקר דברים ח:ט)

אם כן, אסור להנהגה לאפשר מצב שבו חלק מזערי ביותר של האוכלוסיה יצבור הון ויתעשר ללא סוף, בשעה שרבים נאנקים תחת עול הפרנסה. אסור לה להפוך את אזרחיה לעבדים מודרניים, במסווה של עובדי תעשיה. הנהגה נבונה צריכה גם ללמוד מההיסטוריה. אם לא של הסביבה הקרובה, אזי לפחות של העם. כגון: כאשר רחבעם מולך במקום שלמה, באים העם לבקש הקלה במיסים שהטיל עליהם שלמה אביו. תגובת רחבעם הייתה, נשאל את בעלי הנסיון – הזקנים: "..וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלמה אָבִיו...אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר.." (מלכים א יב:ו). תשובתם חד משמעית – הטה אוזן לרחשי העם, אל תתעלם מהטענות."...וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים.." (מלכים א יב:ז), אל תראה בשליחות מטרה לקידום ענייניך האישים, אלא התנהג כמשרת העם. אבל הוא בוחר לשמוע עוד עיצה, הפעם דווקא של הצעירים - בני המחזור שלו: "... וַיַּעֲזב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעמְדִים לְפָנָיו.." עצת הצעירים – חברי רחבעם, העידה על הניתוק המוחלט בין האליטה השלטונית לשאר העם, בין קומץ שלא ידע שובע לרוב העם שנאנק תחת עול כבד של מיסים. וכך הם מייעצים לו:"...וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמר כּה תאמַר לָעָם....וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם על כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.." (מלכים א יב:יא-יב)

אכן, ההיסטוריה חוזרת, כבר שנים רבות שהעם היושב בציון שבוי בידי חבורה שכל עניינה הוא לדאוג לקומץ מקורבים לשלטון. על שלטון כזה אומר הנביא:"..הַהפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ:...שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ:לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל דָּל וּמַשְׂאַת בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ, בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם וְלא תֵשְׁבוּ בָם, כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם וְלא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם.." (עמוס ה:ז-יא)

חברה שבה המשפט – החוק, הוא מר כלענה והצדק החברתי נעדר, הוא פועל יוצא של מנהיגים אשר בזים לבקורת, מנותקים מצרכי העם, לכן הם ממשיכים לעשוק את העם מבלי רחם, כדברי הנביא:"...בּוֹשַׁסְכֶם [עניין רמיסה] עַל דָּל.." אתם חזקים על חלשים, באמצעות גזירות כלכליות שלוקחות את רוב עמלו של החלש, כדברי הרד"ק:

"...ומשאת בר תקחו ממנו - מה שיגע ונשא על כתפו מהתבואה לביתו לחיות בה אתם תקחו אותה ממנו לפי שהוא עני ואין לו כח להנצל מידכם.." (רד"ק עמוס ה:יא)

ועל התנהגות כזו הקב"ה לא סולח! ובפרט כאשר ההנהגה הנבחרת דואגת בעיקר למי שמקורב אליה, אמנם ללא קריאת תיגר של איש על רעהו, לא ייתכנו בחירות כלל ועיקר, אבל דווקא תהליך שאמור להביא לשלטון את מי שאמור להיטיב עם העם – תהליך הבחירות, דווקא הוא עלול להביא לשלטון את הבלתי רצוי.  וראויים כאן דברי הכלי יקר :

"..כי רוב הבחירות הם קנאת איש מרעהו ואין רצונו רק לסתור דעת חבירו לבלתי היות לחבירו קורת רוח בבחירתו, והבחירה תלויה בדבר נלוז כי כל אחד בוחר קרובו או מיודעו בין שיהיה ראוי למלאכת ה' או לא...ולעולם אינן בוחרים האדם למלאכתו הראויה לו כי מיום שגברה אגרופה של חנופה וגסות רוח שירדו לעולם לא ניכר רש לפני שוע.." (כלי יקר הקדמה)

שבת שלום                                   בן שושן אלעזר