בס"ד

עבדים היינו לפרעה במצרים – מדוע?

שבת חול המועד פסח – תש"ע

שעבוד בני ישראל במצרים, נתפס כתוצאה ישירה של הגזירה שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים – "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.." (בראשית טו:יג), אולם אם נתבונן בפסוק זה נראה כי הדבר לא ברור מאליו. בשום מקום ובודאי בפסוק זה לא נאמר לאברהם כי צאצאיו יהיו משועבדים בארץ מצרים דווקא. אחד הדברים המעניינים בגזירה זו היא שתיקתו של אברהם. כיצד זה אברהם יוצא לרדוף אחרי ארבעת המלכים שניצחו את חמשת מלכי סדום ושבו את לוט בן אחיו, וכאן הוא שותק. וכיצד זה אברהם מתווכח עם הקב"ה כדי שהוא לא ישמיד את סדום ועמורה, ואילו על גזירת הגלות והשעבוד שנגזרה על צאצאיו הוא לא מתווכח.

כדי לנסות להבין את התנהגותו של אברהם במקרה זה, ראוי לעקוב אחרי מספר מהלכים היסטוריים שעברו על משפחת האבות, ומתוך מציאת גורם משותף, ננסה להעלות השערה, כי גזירת בין הבתרים היא מהלך היסטורי מתבקש לטובת העם.

א.      שרה נלקחת לבית פרעה – הכתוב מציין בצורה כללית כי שרה נלקחה לבית פרעה, אך לא מצוין האם היא טומאה על – ידו. לעובדה זו יש משמעות לגבי יחסם של המצרים לזרים כפי שנראה בהמשך.

ב.      שרה נלקחת לאבימלך -  כאן הכתוב מציין שאבימלך אמנם פוגש בשרה, אך הכתוב טורח לציין כי הוא לא נגע בה, "..ואבימלך לא קרב אליה.."(בראשית כ:ד) כך גם מעיד אבימלך בפני האלוהים.

ג.       רבקה ויצחק בגרר – גם כאן הכתוב מציין כי אבימלך רואה את יצחק "..מצחק את רבקה אשתו.." (שם כו:ח) אבימלך כועס על יצחק ואמר לו "כמעט שכב אחד העם את אשתך".(שם י'). חז"ל מציינים: אחד העם -  המיוחד שבעם, כלומר אבימלך עצמו.

ד.       שליחת יעקב לחרן -  רבקה אומרת ליצחק " קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה, מבנות הארץ למה לי חיים.." (שם כז:מו), וכאן יצחק נענה לדרישת רבקה ומצווה על יעקב: " לא תקח אשה מבנות כנען.." ושולח את יעקב לבית לבן אחי רבקה.

ה.      אונס דינה -  כאשר יעקב חוזר מחרן, דינה יוצאת לראות בבנות הארץ, כלומר הסקרנות הטבעית שבכל אדם, מניעה גם את דינה להתעניין בסביבתה החדשה. חמור בן שכם רואה אותה ומתוך שחשק בה אנס אותה. לאחר דין ודברים עם בני יעקב, הוסכם שדינה תתחתן עם חמור בן שכם, אולם בתנאי שבני שכם ימולו את עצמם. חמור משכנע את אנשי עירו ובין היתר הוא אומר את הדברים הבאים ".. את בנותם ניקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם.... לשבת איתנו להיות לעם אחד.." (בראשית לד:כא – כג)

אם נתבונן במכנה המשותף לכל האירועים הנ"ל נוכל לומר בוודאות כי לכל אנשי ארץ כנען לא הייתה בעיה של קשרי חיתון עם בני יעקב. דבר זה כמובן מעמיד בסכנה מוחשית את הייחודיות של  משפחת האבות, ואת האומה שהם אמורים להקים. בפרט לאור העובדה שמנינם היה בסך הכל שבעים נפש, כפי שאנו מציינים גם בהגדה של פסח ".. בשבעים נפש ירדו אבותינו מצריימה.." משמע הדבר שדווקא במקום המיועד לבני ישראל כארץ מולדת – ארץ ישראל, דווקא שם קיימת סכנת התבוללות ואיבד הזהות של צאצאי אברהם. בנוסף לזאת, קשרי חיתון עם יושבי הארץ היו שוללים מבני ישראל את טענת הבלעדיות והחזקה על ארץ ישראל. עתה נותר לשאול מדוע דווקא מצרים? כדי לענות על כך נתבונן במעמד שבו אחי יוסף מוזמנים לסעוד בבית יוסף רגע לפני שיוסף מתוודע אליהם. הכתוב אומר: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם"(בראשית מג:לב) מפסוק זה עולה בבירור כי סכנת ההתבוללות קטנה יותר דווקא בארץ מצרים, לאור העובדה שהם תיעבו זרים בכלל, ואת העבריים בפרט. לכן כדי ששבעים נפש לא יטמעו בתוך האוכלוסיה שבארץ כנען, הם זקוקים למסגרת של "חממה" אותה הם ימצאו בארץ גושן, שם הם יוכלו להתפתח ללא סכנת ההתבוללות, כפי שאכן קורה."..וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד.." אולם המשך הפסוק:"..ותמלא הארץ אותם.." אומר דרשני. ניתן לומר כי כאן בני ישראל חוטאים ליעוד שלהם, כל המטרה הייתה כמובן צמיחה של העם וביסוס תרבות ייחודית, אך ברגע שהכתוב מעיד שבני ישראל מתחילים למלא את הארץ, כלומר הם פורצים את גבולותיה של ארץ גושן ומעוניינים להשתלב בחברה המצרית, אז אין מנוס מתגובת הנגד:

".. וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף. ט. וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ! י. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה..יא. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם (שמות א:ז - יא)

 כאן מתהפכים היוצרות, דווקא המצרים הם אלה שחוששים מפלישתה של תרבות זרה ומהתבוללות עם בני ישראל. את חששם הם עוטפים במעטה של חשש לבטחון המדינה "..והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו.."(שם:י')

מעניין כי דבר זה של העבדת בני ישראל, היה אחד הגורמים העיקרים לסכנת איבוד זהותם הלאומית. הדבר בא לידי ביטוי בצורה חריפה ביותר במדרש שבו המלאכים שואלים את הקב"ה באיזו זכות הוא גואל את בני ישראל ממצרים, ואילו את המצרים הוא מטביע בים?

"בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג עליהם. אמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עד עכשיו היו אלו עובדים עבודה זרה ואתה קורע להם את הים?" (שמות רבה פרשה כ"א)

כנגד טענה זו, מביא המדרש תשובה המראה שבני ישראל הגיעו למצב זה מתוך שהיו אנוסים בגזירות השעבוד, ולכן לא יכלו לקיים אורח חיים שונה או לפתח את תרבותם. אבל העובדה שהם המשיכו לשמור על שפתם, מלבושיהם ושמותיהם העבריים, מצביע על הזיקה שלהם לעברם וליעודם, והם אשר עמדו לזכותם בשעת יציאת מצרים.

"אמר רב הונא משום בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם וכו'. ראובן ושמעון ירדו, ראובן ושמעון עלו. לא היו קוראים ליהודה - רופא, ולא לראובן לוליאני, ולא ליוסף ליסטים, ולא לבנימין אלכסנדרי" (ויקרא רבה פרשה ל"ב).

שמות, לבוש ושפה, הם דברים שמעצבים תרבות, דרכם ניתן להעביר מורשת אבות לדורות ההמשך. מאתיים ועשר שנות שעבוד, היו אמורות למחוק כל זכר לייחודיות של בני ישראל, ולהטמיעם בתוך שאר העמים שהיו משועבדים במצרים. והנה למרות כל השעבוד ועבודות הפרך, הצליחו בני ישראל לשמור על מאפיינים שהראו שהוא נבדל מסביבתו המצרית, ובזכות זה הוא נגאל.

חג כשר ושמח

בן שושן אלעזר