בס"ד

קדש לי כל בכור – על מצוות פדיון בכורות

פרשת בא – שבט תש"ע

פרשת בא מפגישה אותנו עם מצווה מיוחדת במינה, מצוות פדיון הבכורות. המקרא מציין שלבכור האדם יש קדושה מיוחד משאר הנולדים, קדושה שבגללה הוא שייך לה' "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" ( שמות יג:ב). נימוקה הראשוני של מצווה זו הוא נימוק היסטורי "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכר אדם ועד בכור בהמה. על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל-בכור בני אפדה" (שמות י"ג, טו).  מצווה זו ניתנה לבני ישראל עוד בהיותם בארץ מצרים. מה משמעותה של מצווה זו, וממתי היא מחויבת? המקרא לא מציין כיצד מקדשים בפועל את הבכורות וכיצד נעשה הטקס שבאמצעותו פודים את הבכור. שהרי לפי פשוטו של מקרא הבכור כאמור שייך לה', בדומה לכל דבר שהוא ראשית. "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשרך לצאנך.." (שמות כ"ב, כח-כט). מה המסר המסתתר מאחרי מצווה זו. נראה כי כאשר האדם זוכה ורואה ברכה בעמלו, מטבע הדברים דעתו זחה עליו, לכן הוא גם מתאווה לאכול את הפרי הראשון שמבכר להבשיל, כאן בא המקרא ואומר לו היזהר לחשוב כי " כחי ועוצם ידי עשה לי את כל אלה", זכור כי ברכת ה' היא תעשיר. משמע הדבר הוא שמצווה זו באה לחנך את האדם לשלוט בתאוותיו ולרסנם. כך הדבר גם בלידת בבנו בכורו. חז"ל מציינים כי הבכורים היו ממלאים תפקידים בעלי משמעות דתית כמו של הכהנים , אולם בעקבות חטא העגל הם הודחו ומונו במקומם הכהנים בני לוי. ניתן להבין כי המשמעות של המילים "לי הוא", בהקשר לביכורים ובכורות הבהמה הטהורה היא שהם ינתנו לכהנים. אולם מה משמעות הדבר לגבי בכורות האדם? המקרא מציין שבכור אדם אומנם שייך לה', דבר שמשמעותו היא שיש לו קדושה יתרה, גם בעקבות הצלתו במכת בכורות בזמן יציאת מצרים וגם מעצם העובדה שהוא ראשית. ידוע כי ביהדות כל דבר שמוקדש למטרה דתית, חל עליו איסור של שימוש בחולין, אולם במקרים מסוימים ניתן לפדות את ההקדשה, כגון: פירות של שנה הרביעית, שהיא השנה הראשונה שבה מותר לאדם לאכול את פרי העץ שנטע, לאחר שבשלוש השנים הראשונות פירות העץ היו בחזקת עורלה, וחל איסור לאכול אותם. ובשנה הרביעית יש מצווה להביאם לירושלים ושם לאכול אותם, "וְכִי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לא יֵאָכֵל; וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קדֶשׁ הִלּוּלִים לַאדני" (ויקרא,  י"ט: כג - כד) אולם חז"ל לימדונו כי ניתן למכרם ובכסף זה להשתמש כאשר עולים לרגל לירושלים.אך מה בדבר בכורות, הרי התורה לא מתכוונת שאנו ניתן אותם בפועל אל הכהנים. כאן בא הרעיון לפדותם.

לפדיון בכורת ישראל יש למעשה שני מקורות: האחד הוא כאמור יציאת מצרים, והשני הוא בעקבות מינוי בני לוי לתפקיד הכהנים במקום הבכורות. כאשר נעשה חשבון בני לוי שמונו לכהונה במקום כל אחד מבכורי ישראל, התברר כי יש הפרש של מאתים שבעים ושלוש בכורים עודפים שאין להם מחליף מקרב בני לוי, לכן היה צווי חד פעמי לפדות את הבכורים האלה מעבודת הקודש. אולם בימינו פדיון בכורות הוא לא בגלל הסיבה הזו, אלא בעיקר בגלל הסיבה ההיסטרית, ומעצם העובדה שכל דבר ראשון יש לו קדושה מיוחדת. גם כיום יש קדושה מיוחדת לכהנים, הדבר בא לידי ביטוי גם בעובדה שבן כהן לא נפדה ובכך שיש קדימות לכהן בעליה לתורה בכל פעם שמוציאים ספר תורה, ומחובתם של הכהנים לברך את בני ישראל בכל תפילה שיש בה ברכת כהנים.

 התורה מצינית כי טקס הפדיון יהיה מרגע שמלאו לתינוק הנולד שלושים יום "ופדויו מבן חודש תפדה" (במדבר י"ח, ט"ז), הסיבה למספר שלושים יום היא משום שרק לאחר חודש התינוק הוא בחזקת יצור שיכול להחזיק מעמד ולהמשיך לחיות, כפי שמובא בתלמוד הירושלמי: "תני רבן שמעון בן גמליאל אמר: כל המתקיים באדם שלשים יום אינו נפל, (במדבר י"ח) ופדויו מבן חודש תפדה" (ירושלמי, יבמות, סה. פי"א, הלכה ז') נגזר מכך שאם עשו פדיון בכורות לפני שלושים יום, הפדיון לא תופס ויש לחזור עליו שוב.

נוסח פדיון הבן

הפדיון נערך בנוכחות האמא, והאב מודיע לכהן: שבן זה הוא פטר רחם לאימו הישראלית.[כלומר לא נולד בניתוח קיסרי, אלא בלידה רגילה]

האבא מניח את התינוק לפני הכהן ואומר
אִשְׁתִּי הַיִשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה, הַבְּכוֹר:

הכהן שואל את האב
בְּמַאי בָּעִית טְפֵי, בְּבִנְךֳ בְכוֹרְךֳ, אוֹ בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים דִמֵחַיַבְתָּא לִתֵּן לִי בְּפִדְיוֹן בִּנְךֳ בְּכוֹרְךֳ זֶה:
[במה רצונך יותר? בבנך בכורך או בחמשה סלעים שחויבתּ..]:

האב אומר
בְּעִינָא בִּבְנִי בְּכוֹרִי זֶה, וְהֵילָךְ חֲמִשָה סְלָעִים בְּפִדְיוֹן דִמֵחַיַבְנָא בֵּיהּ:

[רצוני בבני בכורי זה, והנה לך חמשה סלעים בפדיון שנתחיבתי בו]:

וכשנותן האב לכהן הפדיון מברך האב שתי ברכות:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לִזְמַן הַזֶה:

לאחר הברכות האב  מוסר את המטבעות לכהן. ואז הכהן מברך על היין.

לאחר הפדיון הכהן מניח את ידיו על ראש התינוק, ומברך אותו בברכת כהנים:
יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

על – פי המסופר בתלמוד, היו נותנים כסף לכהן שעורך את טקס פדיון הבן, אולם פעמים רבות הכהנים היו מחזירים את הכסף לאבי הבן, בעיקר אם הוא היה דל אמצעים. כך היה נוהג רבי טרפון שהיה כהן וגם רבי חנינא כפי שמובא בבבלי:

"... נטלו והחזירו לו יצא וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו הלכה זו ותו לא אלא קיים זה אף הלכה זו רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה אמר ליה לא גמרת ויהיבת מידעם ביש הילכך אין בנו פדוי:

תרגום: קיבל (כסף)והחזירו לאבי הבן, יצא ידי חובה. כך נהג רבי טרפון...רבי חנינא היה רגיל לקבל כסף פדיון בכורות ולהחזירו. פעם אחת ראה את אבי הבן שהיה בא ומסתובב סביבו [ של רבי חנינא הכהן] על מנת שיראה אותו, כדי להחזיר לו את כסף הפדיון. נזף בו ר' חנינא ואמר לו מכיוון שלא היה בדעתך לתת נתינה גמורה את כסף הפדיון, דבר רע עשית, ואין בנך פדוי אם אחזירם לך, ויש אומרים אפילו אם לא אחזירם אליך אין בנך פדוי.ואכן להלכה נקבע שהכהן אומנם יכול להחזיר את כסף הפדיון, אך לא יתמיד בכך משום שע"י זה רבים ירצו לבוא אליו ובך יקופחו כהנים אחרים בעשיית מצווה זו

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר