בס"ד

וראיתי את הדם – על משמעות נתינת הדם במשקוף ובמזוזות הבית.

פרשת בא – שבט תשע"א

כאשר הקב"ה עומד להביא את המכה האחרונה על פרעה ומצרים – מכת בכורות, הוא מצווה את משה לומר לבני ישראל לקחת שה, להחזיק אותו במשך חמשה ימים בבית עד לרגע שחיטתו. תפקידו של השה לא כל כך ברור, האם הוא בבחינת קרבן, שהרי יש בו מאפיינים של קרבן[1], אך הוא שונה מכל קורבן אחר שמופיע במקרא[2]. או שדמו משמש כקרבן והוא נועד למאכל. כך או כך, שחיטת השה תהיה רק במועד הסמוך  למכת הבכורות, ליל ט"ו - בניסן. כפי שנאמר:

 ".. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת...וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: .." (שמות פרק יב : ג- ז)

אולם ה' מדגיש שאת דם השה לא ישפכו על האדמה, אלא הוא ישמש לצורך הזאה על המשקוף ושתי המזוזות[3].

"... וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם.." (שמות פרק יב : ג- ז)

מה טעם יש בנתינת הדם על המקוף ושתי המזוזות, לא כל כך ברור? אולם תשובת המקרא לשאלה זו מעוררת תמיהה: ".. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ... וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.." (שם:יב-יג)

מדברי המקרא משתמע לכאורה, שבליל מכת בכורות, הקב"ה יביט על הדם וכתוצאה מכך הוא יבחין בין בתי בני ישראל לבתי המצריים, וכך הוא יוכל לפסוח עליהם, כדי שהם לא יפגעו. נשאלת השאלה, האם הקב"ה זקוק לסימן כלשהו כדי לדעת היכן בית ישראלי והיכן בית מצרי? הרי ברור הדבר שהתשובה לכך שלילית[4]. יותר מכך, האברבנאל שואל מה פשעם של בני ישראל, שהם בכלל עלולים להיפגע, הרי הם אלה שסבלו תחת יד – מענה, ואם הקב"ה רוצה להצילם כיצד ייתכן מצב שבו הם עלולים להפגע. ועוד, הרי בכל שאר המכות הקב"ה הפלה בין ישראל ובין מצרים, והראיה, במהלך כל המכות שבאו על המצרים, לא צוין אף מקרה שבו נפגעו גם בני ישראל, אם כן במה שונה מכה זו מקודמותיה? כדברי האברבנאל:

"..השאלה הה' באמרו ועברתי בארץ מצרים וגו' והיה הדם לכם לאות וגו' וראיתי את הדם ופסחתי וגו' כי אם היה במכת בכורות הפועל השם בעצמו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח איך היה צריך יתברך לאות כדי שיזכור להצילם ואין שכחה לפני כסא כבודו. ומאמר ראיתי את הדם ופסחתי מורה שאם לא יראהו יהיה בהם נגף ואיך יתכן זה? כי הנה המצריים היו ראוים לנגף ההוא מפני מה שהרעו לישראל אבל ישראל למה יומת מה עשה ...והלא בשאר המכות שהיו על ידי אמצעיים הפלה השם בין ישראל בין מצרים ולא נענשו עמהם ולא שמו אות בבתיהם ולמה אם כן במכה הזאת היתה ההפלאה בתנאי אות הדם על הבתים.." (אברבנאל שמות יב)

דברי האברבנאל מחדדים את השאלה לגבי טעם נתינת הדם על המשקוף והמזוזות של בתי ישראל? רש"י ופרשנים נוספים, מתרצים את זאת בכך שפעולה זו נועדה לבחון את אמונתם של בני ישראל[5]. ואולי אף את מוכנותם לצאת לדרך. אולם אין בה כדי להצביע, חלילה על צורך של הקב"ה באמצעי זיהוי שיסמן את בתי ישראל. לענ"ד יתכן שיש כאן מטרה נוספת – להראות שבני ישראל הגיעו לידי הכרה ואמונה בהקב"ה שיוציאם ממצרים, זאת בניגוד לטענתו של שמשה בפני הקב"ה שבני ישראל לא מאמינים לו על בשורת הגאולה, בייחוד לאחר השליחות הראשונה של משה ואהרון אל פרעה, שבעקבותיה הוא – פרעה, מכביד את עול העבודה על בני ישראל. לכן חשוב להקב"ה להראות שבני ישראל עברו תהליך שמטרתו להביא אותם לכדי השתתפות פעילה בתהליך הסופי של הגאולה. כאן יש מסר נוסף, לגבי השאלה מדוע היה צריך עשר מכות ולא אחת, אלא, הקב"ה רוצה להראות שכדי לחולל שינוי באמונה, בתפיסה מנטאלית ואף בחינוך, הדבר מחייב תהליך ארוך ולא שינוי מיידי. לכן ההתעסקות בשה, בשחיטתו ובדמו, יכלו להתבצע ע"י כלל ישראל, ולא ע"י בודדים מהעם, רק אחרי שהם מגיעים להכרה כי עבודת האלילים היא שקר, ואילו עבודת ה' היא האמת המוחלטת.

"...וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. אין הדם מונע הנגף ולא מניעתו מביא הנגף, אבל למדך הכתוב כי מי שהאמין בהקב"ה אמונה שלמה ותלה בו בטחונו ולא חשש לאימת פרעה וגזרתו וזבח בפרהסיא תועבת מצרים ונתן מדם הפסח על המזוזות ועל המשקוף הרי זה צדיק ובטח בהקב"ה, ראוי הוא שיגין עליו מן הנגף והמשחית..." (רבינו בחיי שמות יב:יג)

לשיטתו של רבינו בחיי, אמונה זו נבחנת כבר ברגע לקיחת השה חמשה ימים לפני שחיטתו, מתוך מטרה להראות שהם אינם חוששים מהמצרים בכך שהם מתעתדים לשחוט את אחד מסמלי האלילות של העם המצרי- השה. תהליך המצביע על הפנמת האמונה באל אחד – אלוהי ישראל.

מדוע דווקא על המשקוף ושתי המזוזות ?.

נתינת הדם על המשקוף ומזוזות הבית, מעוררת שאלה נוספת: אם כבר צריך לתת את הדם לצורך כלשהו, מדוע הדבר צריך להיות דווקא במקומות אלה? שהרי אם הדבר נועד לבדוק את האמונה של בני ישראל, הם יכולים להזות מן הדם בכל מקום שיחפצו, אם זה בתוך הבית או מחצה לו. יותר מכך, אם זה לצורך סימון הבית כדי שהמשחית לא יבא אל בתיהם לנגוף, הרי הדבר המתבקש ביותר הוא שהזאת הדם תתבצע דווקא מחוץ לבית, אולי על הקירות החימוניים?. לשאלה זו נדרש האברבנאל:

"...וה' צוה שישחטו אותו כל קהל עדת ישראל כדי שיהי' מפורסם ביניהם האמונה האמיתית ושקרות עבודת מזל טלה, ולכן ישחטו הטלה בפומבי לראות אם יש מוחה בשחיטתו ומחזיק ברשעת אמונתו הראשונה. וז' צוה שיקחו מן דם השה ושיתנו ממנו על המשקוף ועל שתי המזוזות לפי שבאותם המקומות אחר הדלת והמזוזה היו הם שמים זכרון הע"א ההיא בהיותם עובדים אותה לכן עתה ישימו שמה דמו אשר שפכו לבזותו ולהכעיסו וצוה שיעשו ההזא' היא מהדם באגודת אזוב שהוא השפל והנבזה שבעצים לרמוז לישראל השפל בעבודת מצרים שידיו יעשו זה הפועל מההזאה מאלהי מצרים..." (אברבנאל שמות פרק יב )

לדברי האברבנאל, שחיטת השה – טלה, יש בה כדי להצביע על דחיית האמונה האלילית, כשלב לקראת גיבוש האמונה בקב"ה. לכן היה חשוב שבני ישראל יחזיקו אותו חי מספר ימים כדי לבחון את יחסם כלפי השה. שהרי היו לא מעט מבני ישראל שנטו אחרי עבודת אלילים, כפי שאומר האברבנאל " לראות אם יש מוחה בשחיטתו ומחזיק ברשעת אמונתו הראשונה." ולעניין המשקוף והמזוזות, לשיטתו של האברבנאל מקומות אלה שמשו לע"ז, כנראה שהיו תלויים בהם צלמים של מזל טלה, שבו האמינו המצרים, או של כל ע"ז אחרת. לכן ברגע ששוחטים את השה ומזים את דמו על המשקוף והמזוזות, יש בכך ביזוי ולעג לע"ז, אע"פ שאין בה ממשות.

הסמליות שבדם

לענ"ד,  השימוש בדם הטלה נועד להצביע על מעין סגירת מעגל. שהרי תהליך הגאולה התחיל במכת הדם, כשבני ישראל עדיין לא היו מגובשים ונחושים דיים כדי לצאת ממצרים ".. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי..." (שמות ו:יב). וסופו של התהליך הוא גם כן ע"י הדם, מדוע? אפשר לראות בבירור שהדם פוגע בשני גורמים המזוהים ביותר כסמלי האלילות המצרית -  היאור והטלה. הדם מסמל חיים אך מסמל גם מוות, אדם שהדם זורם בעורקיו הוא אדם חי, אדם שדמו נשפך הוא אדם מת, כך גם היאור, כאשר הוא לא יכול לתת את מימיו לעם המצרי, משום שהם הפכו לדם, הוא מסמל בכך את מותו של היאור, וגם את כניעתו לרצונו של האל העברי. כך גם הטלה, ברגע שהוא נשחט, דמו נשפך ושוב אין הוא יכול להשפיע על המאמן המצרי, משום שהוא מת, גם זאת במצוות האל העברי[6]. לכן תהליכים אלה נועדו לא רק למאמין המצרי, אלא בעיקר כדי להוציא את האלילויות מעם ישראל.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר