בס"ד

ואני אקשה את לב פרעה – היכן הבחירה החופשית?

פרשת בא – שבט תשע"ב

כבר בשלבים הראשונים של התגלות ה' אל משה, הוא מידע אותו שפרעה לא יהיה מוכן למלא את בקשת האל לשלח את בני ישראל ממצרים, ובכל זאת הוא מצווה אותו ללכת אליו:"..וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלךְ וְלא בְּיָד חֲזָקָה.."(שמות ג:יט). באמירה זו, בא הקב"ה להכין את משה לקראת תהליך ארוך ומייגע, שרק בסופו יאות פרעה לשלח את בני ישראל. והנה רגע לפני שמשה יוצא לדרך, הקב"ה הופך את השליחות לכמעט בלתי אפשרית, ואולי אפילו מיותרת כאשר הוא אומר לו"...וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם.."(שמות ד:כא). ואכן מיד אחרי שמשה חוזר מהשליחות הראשונה, הוא בא בטרוניות לפני ה' על כך שדווקא בשל השליחות, פרעה מכביד את הגזירות על העם. מילא, העם לא נגאל, אבל מדוע עליו לסבול יותר? על ההתנהגות הבלתי צפויה של המלכים אומר שלמה המלך:"..שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעמֶק וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר.."(משלי כה:ג). כלומר, כשם שקשה לאדם לחקור את השמים או את הארץ, כך קשה לו להבין את התנהלות המלכים, ואת שיקולי דעתם בבואם לקבל החלטות[1]. לכן, כתגובה לטענות משה, ממשיך ה' ואומר:"..וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אתתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.."(שמות ז:ג). כאן כבר יש לשאול, מדוע פרעה ועמו צריכים לסבול אם הקב"ה מקשה את לבו? הרי אם הוא היה בעל זכות הבחירה החופשית, היה יכול לבחור את אופן התנהגותו לכאן או לכאן, ואז לא הייתה כל טענה למאן-דהוא, על כך שפרעה לכאורה לא אשם, ובעיקר לא אחראי להתנהגותו! ומה גם, שדבר זה נוגד את הכלל שקבעו חז"ל "..הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים.."(ברכות לג:ב), בשאלה זו דנו פרשנים רבים לאורך כל הדורות, ותשובות רבות ניתנו לה, כך גם הראב"ע:

"...יש לשאול, אם ה' הקשה את לבו מה פשעו מה חטאתו. והתשובה, כי השם נתן חכמה לאדם ונטע בלבו שכל לקבל כח עליון, להוסיף על טובתו, או לחסר מרעתו...והנה טעם אקשה את לבו למען רבות מופתי..." (אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) ז:ג)

פרוש הראב"ע מעמיד אותנו בפני הידיעה כי יש פעמים שה' שולל את זכות הבחירה מהאדם בכלל, וממלכים בפרט[2]. ובמקרה זה של פרעה, הדבר נועד להביאו בסופו של תהליך להכרה בכוחו של הקב"ה. כנראה כתגובה למאמר פרעה "..מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקלוֹ.."(שמות ה:ב) כלומר, יש מצב ששלילת חופש הבחירה הוא חלק מהעונש שמביא הקב"ה על החוטא[3]. כדברי הרמב"ם:

"...ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו.."(רמב"ם הלכות תשובה פ"ו)

הכל צפוי והרשות נתונה

הקונפליקט שיש בנתינת זכות הבחירה בידי האדם או שלילתה, בא לידי ביטוי בצורה חריפה ביותר גם בדברי ר' עקיבא:"הכל צפוי והרשות נתונה" אם הכל צפוי – אזי הכל מוטבע באדם מרגע לידתו, אם כן היכן היא זכות הבחירה? היכן הבסיס לתורת השכר והעונש? אלא אם נאמר שיש כאן פתח לסברה, שהאדם אע"פ שנולד בטבע מסוים, מסוגל הוא לשנות את ייעודו וגורלו, כמאמר ר' יעקב ב"ר אבא מרי אנטוּלִי:

"..ובבחירה הנזכרת יש הפרש רב בין בני אדם עד שנמצא איש אחד מוטבע מתחלה לעשות טוב ואחד מוטבע לעשות רע וידוע כי הלמוד יוציא האדם מטבע ויהפוך נפשו ממדה אל מדה.." (ספר מלמד התלמידים, פרשת בשלח)

 וכדברי דוד המלך:"..הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי.."(תהלים לט:ה) דוד המלך מבקש לדעת את מידת השנים שהוקצבו לו בעת לידתו-"וּמִדַּת יָמַי", והאם הוא יזכה לנצל אותם ואולי אפילו לחיות יותר ממידה זו –"הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי". משמע הדבר שיש לאדם זכות בחירה לנווט את דרכו, ובכך להשפיע על גורלו. ואין בכך סתירה למה שטבע הקב"ה באדם בעת לידתו, כדעת הרמב"ם:

"..ולא תחשוב שבהיותו יתעלה יודע הפעולות, יתחייב ההכרח, ושיהיה האדם כפוי על פעולה מן הפעולות. אין הדבר כן, אלא כל אדם בוחר במה שיעשהו, והוא אומרו: והרשות נתונה, רצונו לומר: רשות כל אדם נתונה לו.."(פירוש המשנה לרמב"ם אבות פ"ג)

הבחירה – זכות בסיסית בהתנהגות האדם

רוב הפרשנים התייחסו לזכות האדם לבחור את הדרך שילך בה, כזכות אלמנטרית שמוענקת לאדם ע"י האל. כבר ביצירת האדם הראשון ה' מצווה אותו:"..מִכּל עֵץ הַגָּן אָכל תּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לא תאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.." (בראשית ב:טז-יז). ציווי האל הוא הבחירה שניתנת לאדם, לטובת האדם, אי ציות לחוק זה יגרור אחריו עונש כבד – מוות. ובכל זאת האדם לא עומד בפיתוי ובוחר לעבור על צו האל. אך כאשר האנושות כולה בוחרת ללכת בדרך מושחתת נאמר: "..וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.." (בראשית ו:ה-ו). אם כך, האם יתכן לומר שהקב"ה לא יודע באיזו דרך האדם יצעד? ואם הוא צופה מראש את פעולותיו של האדם כיצד זה בראו? החזקוני אומר שמכאן אתה למד דווקא על זכות הבחירה שניתנת לאדם לכלכל את צעדיו. ואין בכך סתירה לידיעת ה' את התנהגותו העתידית של האדם.

"..אין להרהר ולומר הואיל והכל גלוי לפניו איך בראו לחטוא, הרי אין יראת שמים בידי שמים כדכתיב ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו'..וכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע..." (חזקוני בראשית ו:ה)

התוספות יום טוב,  טוען שאין כאן שאלה של ידיעה או חוסר ידיעה של הקב"ה את הפעולות העתידיות של האדם, שהרי מימד הזמן הוא צורך של האנושות, ולא של האל. אצל האל אין מימד של זמן, אצלו  - עבר הווה ועתיד חד הם[4]!

"...כך צפיית הש"י [השם יתברך] מעשה האדם. אינו מכרחתו. ואין שייך לומר שיודע מה שעתיד יעשה האדם. וא"כ מוכרח שיעשה. כי לפניו יתברך אין קדימה ואיחור שאינו בחוק הזמן.." (תוספות יום טוב מסכת אבות פ"ג)

ובאשר לגבי פרעה, ברור הדבר שכאשר הקב"ה מבשר למשה שפרעה יסרב לדרישה לשחרר את העם, הוא בעצם נותן לו את האפשרות ללכת בדרך זו – הקב"ה מאפשר לו את זכות הבחירה. אך כשפרעה מכביד את ליבו מרצונו החופשי, אין ברירה אלא להוליכן בדרך שבה הוא בוחר, כמאמר הגמרא:"..בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.."(מכות י:ב) ואין פלא על כך שהקב"ה מתערב כדי להקשיח את לב פרעה, עד סופו המר על ים סוף.

זכות הבחירה – מאפשרת את קיום העולם.

כאשר הקב"ה מזהיר את האדם הראשון מאכילה מעץ הדעת, הוא מאיים עליו:"כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.."(בראשית ב:טז-יז). אבל בפועל לא מצאנו שהאדם מת מיד לאחר שאכל את הפרי מעץ הדעת, ולא רק זאת, אלא אף האריך ימים רבים לאחר החטא, מדוע? האם יש כאן מסר למידת הרחמים שהקב"ה מעוניין להנהיג בה את עולמו, או שהקב"ה מראה את חולשתו של האדם במילוי צו האל, דווקא ע"י האדם שהיה קרוב לו ביותר – האדם הראשון, יציר כפיו של האל! אם נתבונן באגדה המופיעה במסכת ע"ז, נגלה עקרון נוסף שבו הקב"ה מנהיג את עולמו:

"..שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו אמרו להן אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו שאומרים תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו.." (עבודה זרה פ"ד מ"ז)

אם הקב"ה היה מאבד את החוטאים ואת הכלים המשמשים אותם, לא היה נשאר בעולמו כלום, לכן מידת הרחמים שבה מנהיג הקב"ה את עולמו היא הכלי שבה לפצות את האדם על חולשותיו בהפעלת שיקול דעת כדי לקבל החלטות מוסריות ורוחניות נכונות.

שבת שלום                                                   אלעזר בן שושן