תפריט

בס

בס"ד

 

ולא תונו איש את עמיתו

פרשות : בהר – בחוקותיי

פרשת בחוקותי מציגה בפנינו מצווה שמשתרעת לתחומי חיים רבים -  האיסור בהונאה של איש את עמיתו: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, כה, יז). לשיטתם של חכמים,  סמיכותה לדיני מקח וממכר, לא מעידה בהכרח שהיא מכוונת דווקא לעניין אונאה בשעת מקח וממכר. ואמנם האברבנאל שואל בעניין זה מספר שאלות:

 

משאלותיו של האברבנאל ניתן להבין שצריך להיות קשר למיקומה של מצוות איסור האונאה בסמוך לדיני היובל, ולהשלכותיה על תחומי החיים השונים. ואכן בתשובותיו הוא פותח פתח להבנת עומקה של מצווה זו: 

ל

שיטתו של האברבנאל איסור ההונאה חל על שני בעלי העניין כאשר יש מקח וממכר. דוגמא מאלפת לכך ששני בעלי העניין מנסים להונות זה את זה מצאנו בסיפור התלמודי הבא:

"...ההוא גברא- אותו אדם דהוה נקט ורשכי לזבוני-- שהיה מחזיק מטפחות כדי למוכרם, והיה קרי שיתא ושויא חמשא – היה מכריז בקול: "שש"! אולם שויים האמיתי של המטפחות היה חמש מטבעות בלבד. [אך ] אי הוו יהבי ליה- אם היו נותנים לו למוכר חמשא ופלגא הוה שקיל- חמש וחצי היה לוקח את הכסף ומוכר את המטפחת. אתא ההוא גברא ואמר- הגיע אדם אחד וחשב בלבו: אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא- אם אתן למוכר חמש וחצי מטבעות, הויא מחילה- תהיה זו מחילה על הסכום שנלקח שלא כדין, שהרי באופן זה שהאונאה תהיה פחות מששית, דבר שלא מחייב את החזרת הכסף ע"י המוכר. לכן עדיף לי אתן ליה שיתא- שאתן לו שש כפי שהוא מבקש, וכך תהיה האונאה ששית מהסכום הכללי של המקח  ואתבעיה לדינא- ואז אוכל לתבוע אותו לדין תורה ולקבל בחזרה את סכום ההפרש. אתא לקמיה דרבא- בא אותו אדם לפני רבא, אמר ליה- אמר לו רבא: לא שנו- לא אמרו במשנה את דין אונאה אלא בלוקח מן התגר- לגבי הקונה מן הסוחר, אבל בלוקח מבעל הבית- הקונה מאדם פרטי, אין לו עליו אונאה- איננו יכול לדרוש פיצוי בשל מחיר לא תקין..."

 

מוסר השכל – האדם שידע שיש רמאות במחיר שמציע המוכר, ניסה לרמות את המוכר בתחבולה שיש בכוחה לאלץ אותו (את המוכר) להחזיר לקונה את ההפרש שהשיג המוכר ברמאות. לקונה יש יתרון הוא מכיר את הדין לכן הוא מוכן לשלם את מלא המחיר שהמוכר דורש ולא להתמקח כפי שעשו אחרים. מטרתו הייתה כמובן לטבוע את המוכר לדין תורה משום שהוא הונא את הקונה בסכום שהוא שישית מסכום הקניה. אולם דווקא בעל הונאת הדברים יצא ניזוק, משום שהוא לא לקח בחשבון שדין זה חל על סוחר מקצועי ולא על אדם שמוכר פריטים אישיים. ניתן לראות בבירור שאונאה היא גם ניצול חולשה של אחד הצדדים,  ופנים רבות לה כגון:

ניצול חולשה יכול לגרום למכירה מתוך אונס של דבר יקר ערך כגון שדה אחוזה, אך הוא יכול גם לגרום לעבד לסרב לצאת לחופשי מתוך פיתוי שהאדון מפתה אותו כדי לומר "אהבתי את אדוני...לא אצא חופשי.." כפי שאומר האברבנאל:

 

 

מהמשך דבריו של האברבנאל אפשר ללמוד שאיסור זה הוא לא רק בהונאה פיסית בשעת מקח וממכר, אלא כולל הוא גם  איסור של הונאת הדברים. כפי שקובעת גם הגמרא:

"..תנו רבנן: (ויקרא כ"ה)  לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר. [שאלה] אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר (ויקרא כ"ה) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים (ויקרא כ"ה) לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים..." (בבא מציעא נח:ב)

הגמרא שואלת האם מדובר באונאת דברים, או באונאת ממון, הרי מהקשר הכתובים ניתן לחשוב שמדובר על אונאת ממון, אם כן כיצד ניתן להוכיח כי יש איסור גם של אונאת דברים, ובכלל מהי אונאת דברים? משיבה הגמרא:     

"..הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. ... אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה - ויודע בו שלא מכר מעולם.."(שם)

מהדוגמאות שהגמרא מביא ניתן ללמוד על מכנה משותף להונאת דברים: בדרך כלל אין למי שנכשל באיסור זה אין רווח ממעשיו! כל תכליתו היא להציק לחבירו. מתוך קונדס או משנאת חינם! אולם ממשיכה הגמרא ואומרת שניתן להיכשל בחטא זה גם בתמימות לכאורה, כגון:

".... רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך..."(שם)

וממשיכה הגמרא ואומרת כי אונאת דברים, הכוללת העלבה של אדם או תעלול שמעוללים מתוך שחוק, חמור הוא יותר מכל אונאה בשעת מקח וממכר, כפי שאומר רשב"י:

"..אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו (ויקרא כה} ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן להישבון, וזה - לא ניתן להישבון.." (שם)

נימוק הגמרא, רמאות בשעת מקח וממכר ניתנת לתיקון, אם זה ע"י בית המשפט ואם זה מתוך התדיינות בין בעלי העניין. אולם העלבה כמוה כשפיכת דמים שאין לה תקנה.

 

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר

 

חזרה לדף הראשי - פרשת השבוע

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ח

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ח

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר