בס"ד

כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ – על חובת הדאגה לחלש

פרשת בהר אייר תשע"א

פרשת בהר, חלה השנה בשבוע שבו התייחדנו עם זכר הנופלים וחגגנו את יום העצמאות, והנה כל כך סמלי לגלות את הקשר בין התוכן שבו עוסקת פרשה זו, לבין דמות החברה ולערכים שעליה תוקם. הערך הראשון במעלה, הוא כבודו של כל אדם וזכותו על קניינו. בעיקר אם הוא מהחלשים שבחברה."...וְכִי יָמוּךְ [ירד מנכסיו] אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.." (ויקרא כה:לה). חברה חפצת חיים, חייבת לדאוג לאוכלוסיה הנזקקת שבתוכה. רש"י רואה בפסוק זה, את אחד מכללי המעורבות החברתית של מדינת רווחה.  

"...והחזקת בו - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו.." (רש"י ויקרא כה:לה)

לשיטתו, פעמים רבות די בהושטת יד ותמיכה זמנית במי שעומד ליפול, כדי להצילו מהתדרדרות. שהרי אם הוא כבר נפל, המשימה להעמידו שוב על רגליו תהיה קשה הרבה יותר. לכן חשוב  להדגיש את הציווי לתמוך במי שעומד ליפול כדי שלא יגיע למצב של פושט יד. התחומים של כלל זה רבים ומגוונים, יש מי שמוכר את עצמו לעבד, יש מי שמוכר את ביתו ויש גם מי שמוכר את מקור פרנסתו – שדה אחוזתו. אולם אומרת לנו התורה, אם קנית את ביתו או אחוזת שדהו של מי שנפל מבחינה כלכלית, עדיין יש לו את זכות הראשונים להחזיר אליו את הנכס שנמכר בשעת דחק. או אפילו לקרוב משפחתו."..כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גאֲלוֹ הַקָּרב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.."(ויקרא כה:כה). לפעמים, יצר התחרותיות יכול להיות אכזר מאין כמוה, עד כדי כך שמייחלים לנפילתו של האחר כדי להשתלט על קניינו. או שפשוט מנסים למצוא אדם ששרוי במצוקה כלכלית, כדי לנצל הזדמנות זו על מנת להרוויח נכס או כל קניין אחר. אמנם התורה לא מנסה למנוע מקח – וממכר, אבל היא מעוניינת להגן על החלשים מפני בעלי ההון, לכן היא באה ואומרת:"..וְאִישׁ כִּי יִמְכּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.."(ויקרא כה:כט). כלומר, אם כבר בוצעה עסקה כזו, דע כי יש לה מגבלות, אתה חייב לאפשר לבעל הקניין המקורי, להחזיר לעצמו את הנכס. תוך שנה, אם הנכס ממוקם בתוך עיר מוקפת חומה(מימי יהושע בין נון). אולם גם כאן קיים פתח של התחמקות מצד הקונה, כגון שימנע מלפגוש את בעל הבית המקורי או שיעלם מהעיר ככל שמתקרב פרק הזמן של שנה, לכן אומרת הגמרא:"...בראשונה היה נטמן [מתחבא] יום שנים עשר חודש, כדי שיהא [הבית] חלוט לו. התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה, ויהא שובר את הדלת ונכנס, אימתי שירצה הלז יבא ויטול את מעותיו.." (ערכין דף לא:ב )

הלל רואה שיש מצב, שממש ברגע האחרון יתאפשר למוכר לגאול חזרה את הבית, אבל אין לו למי למסור את הכסף, היות והבעלים החדשים התחבאו או יצאו את העיר בכוונה, לכן הוא מתקין תקנה- את דמי הבית יפקידו במקום מוסמך [בבית דין] והוא יוכל להיכנס חזרה לביתו.

גולת הכותרת בפרשה – מתן הזדמנויות לשוויון: אחת המצוות, שמחד - מעידות יותר מכל על הדאגה לחלש בחברה, ומאידך – מצביעות על גודל האמונה של היהודי בבוראו, היא מצוות השמיטה. ע"פ הכתוב: "..וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לא תִבְצר.." (ויקרא כה:ד-ה) מדוע? נראה כי יש בכך מסר לאדם, הכל זמני בהאי עלמא, וגלגל הוא שסובב בעולם. לכן אחת לשבע שנים יש להפקיר את השדות, אפילו לחיית הארץ."..וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכל..."(ויקרא כה:ו-ז) פעם בשבע שנים תרגיש, גם אתה בעל הבית, את תחושתו של האדם הפשוט במאמציו להשיג מזון לבני ביתו. כאשר אין לך שום זכויות יתר על השדות שהיו בידיך אך אתמול, הן היום הפקר לכל דכפין. הגמרא מספרת על וויכוח של בני אפריקא עם בני ישראל בזכויות על ארץ ישראל. וויכוח שהיה בפני אלכסנדר מוקדון:".. כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא.." (סנהדרין צא:א) חכמים שולחים אדם פשוט בשם גביהה בן פסיסא כדי לעמוד בוויכוח זה: "..אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר:ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכסים - עבד למי, ונכסים למי?...אמר להם אלכסנדרוס מלכא: החזירו לו תשובה... בדקו ולא מצאו תשובה. מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות, ואותה שנה שביעית היתה.." (סנהדרין צא:א)

דרך אגדה זו, חז"ל רצו להעביר מסר חשוב, אם בני ישראל יתנהגו ברחמנות כלפי כל הברואים, גם הקב"ה ינהג עימם בדרך הרחמים, ואפילו ימציא להם את מזונם וכלכלתם בשנת השמיטה, על דרך הנס. אבל כל זה, הוא רק כהכנה לקראת המהפכה הסוציאלית הגדולה ביותר שמציעה לנו התורה:".. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:." (ויקרא כה:י) כן, בתום ארבעים ותשע שנים, יבוטלו כל הפרשי המעמדות, עבדים יאולצו להשתחרר, גם אם הם מעוניינים להמשיך לעבוד אצל האדון, והחשוב מכל, השדות שנקנו בכסף מלא, יחזרו לבעליהן המקוריים, או לצאצאיהם. או כדברי רש"י:

"..וקראתם דרור - לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר...ושבתם איש אל אחזתו - שהשדות חוזרות לבעליהן:ואיש אל משפחתו תשבו - לרבות את הנרצע.." (רש"י ויקרא כה:י)

אין בשום דת בעולם, שמצווה או מציעה מהפיכה שוויונית כמו זו שמצווה תורת ישראל. כד כדי כך, שהספורנו טוען שיש בסגולת מצוות היובל להציל את עם ישראל משעבוד מלכויות:"..יובל הוא תהיה לכם. שתהיו גם אתם בני חורין משעבוד האומות.." (ספורנו ויקרא כה:י)

שבת שלום ומבורך

אלעזר בן שושן