|
בס"ד
עשר קדושות
הן בירושלים
פרשות:בהר
בחוקותי - אייר תשע"ג
ירושלים
היא משאת נפשו של העם היהודי לדורותיו, אליה הוא נושא את עיניו מכל
מקום בעולם. מה יש בה בירושלים שמאז הפכה מעיר יבוסית לעיר דוד, שקושר
את שרשרת הדורות של היהודי אליה? האם עובדת היותה מקום משכנו של האל,
היא הסיבה? היינו יכולים לטעון ולטעות כמובן, כי כאשר בית המקדש לא
קיים, אין עוד ערך לירושלים כסמל! אלא שלא כך הוא – המשנה אומרת שהרבה
מעלות טובות יש בה בארץ ישראל, אך עולה מקוכלם הוא דבר שאי אפשר לקחת
ממנה גם כאשר היא נמצאת בעליבותה – הקדושה! וקדושה זו הולכת ועולה ככל
שמתקרבים לירושלים, וכך הדבר עד שמגיעים לפני ולפנים לקודש הקודשים.
"...עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ...עיירות המוקפות חומה
מקודשות ממנה ...לפנים מן החומה [בירושלים] מקודש מהם שאוכלים שם קדשים
קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות
נכנסים לשם החיל מקודש ממנו ...עזרת נשים מקודשת ממנו ... עזרת ישראל
מקודשת ממנה ... עזרת הכהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא
בשעת צרכיהם ... בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי
ראש נכנסים לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים
קדש הקדשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים ..."
(משנה
מסכת כלים פ"א: מ"ו-מ"ט)
ולעומתה
, הגמרא מתארת את מרכזיותה של ארץ ישראל בעולם, גם מההיבט של היופי
שירד לעולם, כשגם כאן מירב היופי מופנה כמובן לירושלים, ככלילת יופי
שאין כדוגמתה:
"...עשרה קבים חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם
כולו. עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם
כולו.."
(קידושין מט:ב)
לא תמיד
יופיה של ירושלים היה לשם דבר בעיני הגויים, פעמים רבות היא עמדה שוממה
וחרבה לאחר שצבאות רבים שמו את עינהם על העיר, מלכים רבים שלטו בה ולא
מעט מהם בזזו וביזו אותה, אך בניגוד לערים רבות שהוכחדו, ירושלים תמיד
השתקמה, לשיא הדברים הגיעה העיר בשעה שהורדוס מרחיב בה את בית המקדש.
"...מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית
המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם, מאי היא? - אמר אביי ואיתימא רב
חסדא: זה בנין הורדוס..."
(סוכה נא:ב)
ולאורך
כל ההיסטוריה, מאז הייתה לעיר דוד, היא היוותה מקור השראה לא אכזב
לסופרים ומשוררים שכתבו לה שירים ותיארו את מעלותיה הרבות ובעיקר את
יופיה, לא רק בספר תהלים – שאת רובו מייחסים לדוד המלך, אלא כל תקופה
והמשורר שנשבה בקסמה של העיר, ולעיתים מיטב השירים היו דווקא כאשר העיר
עמדה בשיממונה. כזה הוא שירו של ר' יהודה הלוי,
(ספרד :
מאה 11-12)
משורר בימי הביניים:
"..יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב / לְךָ נִכְסְפָה
נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב
הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם
/
כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרַב
ּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים עַד
/ אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב
דְּרַשְׁתִּיךְ וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם
/
צְרִי גִּלְעֲדֵךְ נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב
הֲלא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם
/
וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרַב..."
(ר' יהודה הלוי – יפה נוף)
דומה
שאין עוד מקום בעולם שרבים כל כך מעוניינם לשקם כדי להחזירו לתפארתו,
כמו העיר ירושלים, כפי שהדבר משתקף בדברי ריה"ל: "
הֲלא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם
/
וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרַב..."
הכמיהה לירושלים הבנויה, נמשכת כחוט השני לכל אורך שרשרת הדורות של
המשוררים, ובכל קצוות תבל. ואצל יהודי מרוקו תופסת השירה לכבוד
ירושלים, מקום נכבד בשירת הבקשות, הנאמרות בשבתות שבין פרשת בראשית
לפרשת זכור. השיר
"אוחיל יום" תפס לו אחיזה גם בפיוט של זמנינו לכבוד יום
ירושלים:
אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה עֵינִי תָמִיד צוֹפִיָּה
מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה
נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ יָפָה מְאד יְרֻשָּׁתָהּ
הָרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ חוֹמַת אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.."
( מתוך הפיוט- אוחיל יום יום אשתאה ר' אליהו חזן מרוקו – ירושלים,
מאה 19-20)
היו
שדימו את היחס בין ירושלים לעם ישראל, כיחס בין הרעיה והדוד, זוג
האוהבים שאולצו להיפרד בעל כרחם. דוגמא לכך מצאנו אצל המשורר – אשר
מזרחי בשיר " למולדת שובי רוני"
המעניין בשיר זה ששניתן לזהות את ירושלים ככזו אשר עזבה את המולדת! או
אם תרצו דווקא את העם – הרעיה, כמי שכעזב אותה. כך או כך, המשורר מאיץ
בשני הצדדים לעשות מאמץ ולהתאחד שוב כד לקרב את הגאולה:
למולדת שובי רוני אשר
מזרחי
לַמּוֹלֶדֶת שׁוּבִי רָנִּי צַהֲלִי בַּת
יְפֵהפִיָּה
בְּתוֹכֵךְ אֶתֵן מִשְׁכָּנִי בָּנוּי עַל הַר
הַמּוֹרִיָּה
אוֹרִי נָאוָה כִּי בָא אוֹרֵךְ וְשִׁכְחִי יְמֵי
שִׁפְלוּתֵךְ
עוּרִי יָפָה שִׁירִי שִׁירֵךְ כִּי תַמּוּ יְמֵי
גָּלוּתֵךְ
וּבְנֵה אוּלַמָּךְ וּדְבִירָךְ שָׁמָּה עַל אֶרֶץ
צְבִיָּה
שׁוּבִי אֶל מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ שׁוּבִי אַתְּ וַאֲנִי
אָשׁוּבָה
וְאֶגְאַל אֶת שְׁבִיּוֹתַיִךְ וְיִהְיוּ לְאַלְפֵי
רְבָבָה
אֲרַחֵם עַל אַדְמוֹתַיִךְ וּתְהִי לְגֶפֶן
פֹּרִיָּה
רַעְיָה חֲבִיבָה עֲדִינָה גִּילִי שִׂמְחִי שִׁיר
דַּבֵּרִי
פִּרְחִי כְּצִיץ כַּשּׁוֹשַׁנָּה וּדְגִי וּרְבִי
עֲשִׂי פֶרִי
כִּי הַגְּאֻלָּה נְכוֹנָה וְאֶשְׁלַח יִנּוֹן וְאֵלִיָּה .
(אשר
מזרחי, ירושלים-תוניס מאה 20)
ומעניין, שגם כיום אנו עדיין חותמים את תפילותינו ובקשותינו מבורא עולם
"לשנה הבא בירושלים הבנויה" לומר לך כי אנו מחכים לא רק ליופי החיצוני,
אלא גם לערך הרוחני.
שבת שלום
ויום ירושלים שמח
בן שושן אלעזר
|
