בס"ד

על משמעות סיפור האתון

פרשת בלק: תמוז – תש"ע

התורה מספרת על חששו של מלך מואב מפני עימות חזיתי עם בני ישראל הנמצאים בדרכם לארץ המובטחת – ארץ כנען, הוא שומע על ניצחונות בני ישראל על עמלק ועל סיחון מלך האמורי ועמו, בנוסף לכל תהליך יציאת מצרים, עליו כבר נאמר "שמעו עמים ירגזו, חיל אחז יושבי פלשת..". בלק מלך מואב מבין שמלחמה בדרך קונבנציונאלית נגד בני ישראל היא חסרת סיכוי, לכן יש לנהל אותה בדרך שונה, מלחמה שהנשק העיקרי שלה הוא הקללה, ומי יותר מתאים לתפקיד זה מאשר בלעם עליו נאמר: "..נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.."(במדבר כד:טז). ע"פ פסוק זה מעמדו של בלעם היה כשל נביא בדרגה מאוד גבוהה עד כדי כך, שהיה מסוגל לדעת את שעת רצונו או כעסו של הקב"ה כפי שמיעדה הגמרא:

יודע דעת עליון אפשר דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון מי הוה ידע מאי דעת בהמתו לא הוה ידע בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה אמרו ליה מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא אמר להו ברטיבא שדאי ליה מיד ותאמר האתון הלא אנכי אתונך, אמר לה לטעינא בעלמא אמרה ליה אשר רכבת עלי, אמר לה אקראי בעלמא אמרה ליה מעודך ועד .. אלא מאי ויודע דעת עליון שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה.." (מסכת עבודה זרה, ד:ב)

[תרגום חופשי]"ויודע דעת עליון". אפשר דעת בהמתו לא היה יודע, דעת עליון האם היה יודע? מהו דעת בהמתו לא היה יודע? בזמן שראוהו שהיה רוכב על חמורו אמרו לו מה הטעם שאתה  לא רוכב על סוס? אמר להם שלחתי אותו למרעה. מיד ותאמר האתון "הלא אנכי אתונך". אמר לה לטעינה ותו לא. אמרה לו "אשר רכבת עלי". אמר לה באקראי ותו לא. אמרה לו "מעודך ועד היום הזה..אלא מהו "ויודע דעת עליון" שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה.

הגמרא שואלת בלעג או אולי בתמיהה, כיצד יתכן כיצד יתכן שבלעם יודע את דעתו של הקב"ה ולא יודע מה שהאתון שלו עומדת להגיד או יודעת ורואה. על כך משיבה הגמרא שהוא ניחן בתכונה מיוחדת ונדירה, הוא יודע מתי הוא הזמן שהקב"ה נמצא בכעס, זמן זה היה מנוצל ע"י בלעם כדי לקלל בני אדם ועמים, ובכך הייתה פרנסתו. אולם מוסיפה הגמרא שכל זמן שבלעם היה חי וגמלה החלטה בליבו לקלל את ישראל, הקב"ה לא כעס כדי שהוו לא יצליח במשימתו.

והיינו דקאמר להו [וזהו שנאמר ע"י הנביא] נביא: עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה' [מיכה ו:ה] א"ר אלעזר אמר להן הקב"ה לישראל עמי ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים שאם כעסתי עליכם לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל שריד ופליט (ע"ז, שם)

המדרש מציין כי במידה מסוימת ובתכונות אחדות, בלעם כנביא היה במעלה שעלתה אפילו על זו של משה רבינו, שהרי הקב"ה היה יוזם בדרך כלל את השיחה עם משה ולא ההיפך, לעומתו בלעם היה למעשה מזמין את השיחה עם הקב"ה, שהרי כאשר הוא אומר לשליחי בלך לינו פה הלילה ואדע ..." הוא היה בטוח שה' יעביר אליו את המסר המתבקש. יותר מזה בלעם יכל אפילו לכוון את נושא השיחה עם הקב"ה, כפי שמשתמע מדברי ה"ספרי":

"...ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור. אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר [במדבר כד טז] נאם שומע אמרי אל משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר [דברים ה כז] ואתה פה עמוד עמדי ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר +במדבר כד ד+ מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו..." (ספרי דברים פיסקא שנז ד"ה (י) ולא )

אם כן כיצד בלעם בכל זאת נכשל בהחלטותיו ומתעקש לנסות לבצע את זממו ולקלל חלילה את ישראל? נראה כי החמדנות הרבה היא הגורם המשבש את שיקול דעתו,רש"י ופרשנים למדים תכונה זו מדברי בלעם האומר שגם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור על דברי הקב"ה.מכיון ששרי בלק לא דברו על כסף או זהב כתמורה לשירותו של בלעם, לכן אומר רש"י: "... מלא ביתו כסף וזהב - למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח..( רש"י במדבר  כב : יח )

אכן פסוקי התורה מתארים את בלעם כאדם עם מעלה רוחנית גבוהה מאוד, אך זאת לא על מנת להלל ולשבח אותו, אלא דווקא כדי לגמד אותו ולהבליט את השפל שאליו יכול להגיע אדם רודף הכבוד והתאווה, שפל הבא לידי ביטוי בכך שהבהמה, דווקא היא זו המתנהגת כפי שבן אנוש היה אמור להתנהג, ומנגד בלעם מתנהג כבהמה ההולכת אל הבלתי נודע.

סיפור האתון מתחיל כאשר המלאך ניצב בדרך כדי לנסות לרמוז לבלעם כי הליכתו עם שרי מואב בלתי רצויה לפני הקב"ה, למרות שה' נתן את הסכמתו לכך:

"...וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ.." (במדבר  כב:כב-כג)

רש"י מציין שאמנם נראה שיש כאן יתרון לבהמה – האתון, על פני בלעם, שהרי היא רואה את מלאך ה' עומד מולם כאשר חרבו שלופה בידו ובלעם לא. אולם יתרון זה פעמים רבות משרת הוא דווקא את טובת האדם, משום שבמקרה זה ואחרים המראה שנגלה לאתון הוא לא כפי שנגלה לבלעם, לאתון הוא נראה בצורת אדם או שד, ולכן אם בני אדם היו יכולים לראות שדים, או מזיקין כפי שהם מכונים ע"י רש"י, דעתם של בני אדם הייתה נטרפת עליהם. משום כך בשלב הזה, בלעם מנסה להחזיר את האתון למסלול ההליכה, אולם המלאך ממשיך להתל בבלעם:

".. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ.." (שם, כד-כה).

גם אחרי הפעם השני שהאתון מתנהגת בצורה מוזרה, בלעם לא שואל מה קורה כאן, במקום זאת הוא ממשיך להכות את האתון, גם אם המעבר הוא צר. אך בפעם השלישית כבר אין ברירה לאתון היא כבר לא יכולה להמשיך. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְקֹוָק עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: (שם, כו-כז).

בלעם משוכנע שיש בכוחו לרמות אפילו את האל, חלילה, ולהצליח במשימתו, שאם לא כן מה הטעם בכל המסע הזה לעבר מואב, אם הוא מצווה לומר רק מה שיש ה' בפיו, דבר שישים אותו ללעג ויציג אותו כמי שאיבד את יכול הקללה, דבר שיביא גם לפגיעה במקור הפרנסה שלו. לכן נראה כי התנהגות האתון באה לרמוז לבלעם כי עצם היציאה שלו היא עצמה סטייה מההתנהגות המצופה ממנו. אולם השנאה שבליבו לא רק שפוגמת בשיקול דעתו אלא מונעת ממנו לראות אפילו את מה שהבהמה רואה – סכנה בדמות מלאך ה' עם חרב בידו. טבעי אצל כל בר – דעת שכאשר הוא מזהה סכנה, הוא ינסה לעקוף אותה ולא להיכנס אליה בעיניים עצומות. האתון לא משערת שבלעם לא רואה את מה שהיא רואה! היא לא מבינה מדוע כאשר היא עוקפת את הסכנה בפעם הראשונה לכוון השדה היא מוכית ע"י בלעם, ומדוע בלעם מתעקש להמשיך להתגרות בסכנה גם בפעם השנייה, כאשר המעבר בין הסכנה לגדר הוא צר מאוד. יתכן שהתורה רומזת בכך כי שיקול דעת הבהמה היה גדול משלו, האתון חייבת למלא את רצונו אך יש לכך מחיר,"..ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר..". הפעם השלישית כאשר לא ניתן לעקוף את הסכנה, היא לא יכולה להתאפק יותר לכן נאמר: וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא, : (שם כח-ל).

תשובתו של בלעם מעמידה אותו באור מגוחך בעיני הקורא "..לו יש חרב בידי..". הרי זה בדיוק מה שהאתון רואה, סכנה בדמות מלאך ה' עם החרב בידו. רש"י היטיב לתאר גיחוך זה באומרו:"...לו יש חרב בידי - גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין..." (רש"י במדבר  כב: כט ). יותר מכך בלעם אפילו לא נותן את דעתו לכך שהבהמה פתאום פותחת את פיה ומדברת! הוא מתנהג בטבעיות כאילו כך היא דרכו של עולם. בעצם הוא לא שם ליבו לרמז נוסף ששולח לו הקב"ה, הדיבור ניתן אמנם לאדם, אך בה במידה הוא יכול להילקח ממנו ולהינתן אפילו לבהמה. לכן אם אתה חושה להתחכם ולנסות לרמות, דע כי כשם שהבהמה דברה שלא כדרך הטבע, כך גם אתה תוציא מפיך את מה שלא רצית להוציא בדרך הטבע! בשלב הזה המלאך מתגלה גם לבלעם, לא מתוך כבוד לבלעם אלא כדי להעמידו באור מגוחך.

 וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי: וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי: וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק: (שם לא-לה).

מעניין לציין כי סיפור האתון מסתיים באותו ציווי שבו הוא התחיל:"..לך עם האנשים.." ללמדך שאם אתה מנסה לעבור על ציווי האל, שלוחים רבים יש לו למלא את רוצו, ואפילו האויב הגדול, על כורחו מברך. ולא רק זאת חז"ל התפעלו מברכותיו ותיאוריו של בלעם את עם ישראל, עד כדי כך שרצו לקבוע את פרשת בלק כחל מהתפילה היומית, אך רק משום טורח ציבור נמנעו מלעשות כן.

"אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור... אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: 'כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו' ". מפרש רש"י "כרע שכב - דדמי ל'בשכבך ובקומך', שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא.." (ברכות דף יב עמוד ב)

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר