בס"ד

"וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":על יחסי ישראל – מואב

פרשת בלק – תמוז תשע"ג

יחסי מואב ישראל מתחלים הרבה לפני שבני ישראל יוצאים ממצרים או נכנסים לארץ כנען. כידוע מואב וכך גם עמון הם צאצי לוט, שהורתם בחטא, כתוצאה מפרשת העריות הראשונה שמוזכרת במקרא! וכנראה כי העבר ההיסטורי של שני עמים אלה מלווה ומשפיע על התנהגותם לאורך כל ההיסטוריה המקראית.

 כזכור לוט מצטרף לאברהם כילד מתחילת מסעו של אברהם לארץ כנען ועד חזרתם ממצרים, וכאשר לוט נעשה בעל מקנה, הוא נפרד מאברהם דודו והולך לשבת בסדום – העיר המזוהה עם שיא החטא והרשע. וכאשר הקב"ה מחליט להשמידה, הוא מציל משם את לוט בזכות אברהם דודו. בדרך, כאשר בנות לוט משוכנעות כי כל העולם הושמד, הן הרות מאביהם ויולדות את מואב ועמון.

והנה למעט איכור בודד של מואב, כבדרך אגב בשירת הים שבספר שמות, החל מספר במדבר מואב מתחיל להופיע שוב, והפעם הוא כבר כשונא של ישראל. בעצם לא הייתה כל סיבה הגיונית ליחס זה מצד מואב, ההיפך, ממידת הכרת הטוב היה על מואב לסייע לבני ישראל היוצאים ממצרים, אך הוא מסיבותיו שלו בחר לנהוג ההיפך. הרמב"ן מזהה את חוסר תבונתו המידינית של מואב בבטוחונו הרב באלילו – כמוש!

"..וטעם אוי לך מואב אבדת עם כמוש - כי היה עם מואב עובד לכמוש אלוהו בונה במות ובטוח בו יותר מכל עם, ובעת צרתו אמר לו קומה והושיענו... והיה כי נראה כי נלאה מואב על הבמה ובא אל מקדשו להתפלל ולא יוכל, ונאמר ויצא כמוש בגולה כהניו ושריו יחדו ..ולכך יאמרו המושלים דרך לעג, כי כמוש נתן בניו פליטם.." (רמב"ן במדבר כא:כט)

המקרא מצביע על פחד פתאומי שאחז בבלק מלך מואב, לכן הוא מבקש לפגוע בישראל שלא בדרך קובנציאלית, אלא ע"י קללות, כישופים ושאר מעשי קסמים, שלדעתו יש בהן כדי להזיק לישראל. מדוע? כנראה ששורש ישבתם בסדום מתפרץ כאן ונותן את אותותיו בהתנהגות מרשעת של מואב כלפי ישראל – כשם שבסדום התנהגו ברשעות כלפי הזר. אולם כשמעשי הקסמים ופעולות כישוף של בלעם לא משפיעות על ישראל, הוא עובר לברך את ישראל ואף מנבא לבלק את אשר יקרה ביחסים בין מואב לישראל.

"..וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיּאמַר ... דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת: וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר איְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עשֶׂה חָיִל: וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר.." (במדבר כד:יד-יט)

עתיד עגום ביותר חוזה בלעם למואב, המואבים עתידים להיות משועבדים לישראל, ולא רק הם אלא עוד רבים משאר אומות העולם שההיסטוריה היהודים רואה בהם את התגשמות הרוע, ואשר סבלה מהם וידעה איתם מלחמות עקובות מדם: ואכן ההיסטוריה של ישראל מראה שבחלק מתקופת המקרא נבואתו של בלעם התקיימה - מואב היה משועבד לישראל, ורק בעקבות מות אחאב הוא מרשה לעצמו למרוד, כפי שאומר הכתוב:

"...וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר: וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל..וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ .." (מלכים ב ג:ד-ז)

אם כן, כאשר מואב שומע את דברי בלעם ונבואתו הקשה על עתידו, הוא בוחר להפעיל את האופציה הבאה שמאפיינת את אנשי סדום – הזנות! המקרא מתאר את ישיבת ישראל בשיטים ומשיכתם אחרי בנות מואב, כפריקת כל עול שהביא להמרת כבודו של הקב"ה ע"י בני ישראל, בעבודה ובזבח לאלילי מואב:

"...וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלהֵיהֶן וַיּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלהֵיהֶן:וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל.." (במדבר פרק כה:א-ג)

במקום שנכשל בלעם הצליחו בנות מואב, ההוללות בין בני ישראל לבנות מואב גובה מחיר כבד מעם ישראל, ומאיימת על שלמות העם ואחדות השבטים, ואף על אחדות המשפחה הבודדת:

 וַיאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל:וַיּאמֶר משֶׁה אֶל שׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.." (שם ד-ה)

כנראה שבתחילה לא רצה הקב"ה להעניש את העם רק בדרך אלוקית – בהביאו עליהם מכה שמימית, אלא הוא מעוניין שמתוך העם יקומו אנשים אשר יענישו את האחראים לפריצות שפשטה בקרבם. ובמיוחד כאשר הזנות התרחבה גם לעבר חלק מהנהגת העם: "...וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד.." אותו איש מוזכר בפרשה הבאה, ושמו היה "...זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְענִי.." (במדבר כה:ו).

 מפשט הכתובים נראה שישראל לא עשו כמצוות ה' למעט פנחס בן אלעזר הכהן שדוקר את זמרי בן סלו וכזבי בת צור, ובכך הוא הביא לעצירת המגיפה שפשטה המגיפה בקרב העם, והפילה עשרים וארבע אלף חללים.

"...וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרן הַכּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.." (במדבר כה:ז)

המדרש אומר שבלעם אמנם מברך את ישראל, כי זה מה שהקב"ה שם בפיו, אך כנגד זה הוא מייעץ לבלק להכשיל את ישראל ע"י זנות ורק בכך יהיה ניתן לגבור עליהם. מה גם שבני ישראל יושבים כנראה בחוסר מעש בשיטים, וכלל ידוע הוא שהבטלה היא אם כל חטאת.

"...מלמד שמדין ומואב היו בזו העצה שנתן בלעם כדי להכשיל את ישראל שכיון שראו ישראל שלא היה כח לבלעם לקללם מיד נתגאלו בעריות ונפלו מהם עשרים וארבעה אלף. בשטים. שנתעסקו בדבר של שטות...וישב ישראל בשטים. בכל מקום שנאמר ישיבה אינה אלא לשון צרה. ... וישב יעקב-נמכר יוסף. וישבו לאכל לחם - וימכרו את יוסף. (שמות לב) ... וישב ישראל בשטים. ויהיו המתים...." (פסיקתא זוטרתא במדבר פרשת בלק קל ב')

כללו של דבר, רק המעשה, אפילו של אדם בודד, שיש בו כדי להצביע על קנאות ורמה מוסרית, יש בו כדי להוביל את העם לחוף מבטחים, אלא שהתנ"ך מלמד אותנו, שמעשהו של פנחס לא ראוי לחיקוי, ראה דוגמא להדחתו של אליהו הנביא מתפקידו לאחר שהרג את נביאי הבעל, גם הוא בשם הקנאות לאלוקיו.

שבת שלום ומבורך                     בן שושן אלעזר