תפריט

בס

בס"ד

בין ביכורים למתן תורה

פרשת במדבר וחג השבועות – סיון תשע"ב

חג השבועות, סובב סביב שני מישורים, האחד: חג חקלאי – חג הביכורים או חג הקציר, והשני: חג בעל אופי דתי – חג מתן תורה. עם זאת ניתן לקשר בין שני מוטיבים אלה, לאור העובדה שבחג זה היו מביאים את הביכורים של אותה שנה לבית המקדש, והטקס שהיה נערך אז, היה כולל גם הצהרות בעלות אופי דתי- מקרא ביכורים. אבל בעוד שהתורה מרחיבה בתיאור צביונו החקלאי של יום זה, היא מתעלמת לחלוטין מקביעת חכמים שיום חג השבועות הוא גם יום מתן תורה. או כפי ששואל האברבנאל:

"...השאלה הי"ז למה לא נתנה התורה טעם לחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו כמו שנתן בחג הפסח ובחג הסוכות וביום הכפורים הטעמים שבעבורם נצטוו ישראל עליהם.." (אברבנאל ויקרא פרק כג)

לשיטתו של האברבנאל[1] כמו של עוד פרשנים אחרים, התורה היא מהות החיים הרוחניים של היהודי, לכן אין צורך ביום מיוחד שבו יזכרו בקיומה של התורה, שהרי שהיא חלק בלתי נפרד מחיי היום – יום של היהודי.

הנה לא נתנה תורה טעם לחג הזה שיהיה זכר ליום מתן תורה לפי שלא הוקבע החג לזכרון מתן תורתנו, כי התורה האלהית אשר היתה בידינו והנבואה אשר היא בידינו עדי' על עצמה ואין צורך לקדש יום לזכור אותה. אבל היה טעם חג השבועות להיותו התחלת קציר חטים, .. כי רצה יתברך שבהתחלת האסף התבואות שהם מזון האדם שהראשונה מהן היא החטה שבחג השבועות היו מתחילים לקצור יעשו חג להודות לנותן לחם לכל בשר.." (אברבנאל ויקרא פרק כג)

אם כן, גם על התשובה שמשיב האברבנאל יש לתמוה: מה ראו חכמים לקבוע חג שלכאורה אין בו כל צורך? מדוע לא הסתפקו באפיונו החקלאי של חג זה? אלא שמתוך חישובים שחז"ל עשו, הם הגיעו למסקנה שיום מתן תורה חל בתאריך שבו חל חג השבועות, לכן קבעו שיום זה שבו התייצבו בני ישראל למרגלות הר סיני, הוא מעין טקס החתונה בין עם ישראל לאלוהיו, כאשר התורה היא הכתובה שבה מפורטים התנאים – המצוות והחוקים שבין האל לעם. כדברי המדרש:

"ביום חתונתו[של האל] זה [מעמד הר] סיני חיתוניו היו, שנאמר וקידשתם[את בני ישראל] היום ומחר, וביום שמחת לבו זה מתן תורה שנאמר ויתן אל משה ככלותו וגו' ככלתו כתיב" (במדבר רבה יב, ח)

לכן יש ביום זה שמחה כפולה – שמחה על תחילת קציר החיטים, שהם חלק ממילוי התחייבותו של החתן – "האל", לכלכל את כלתו "כנסת ישראל". ושמחה על כך שהעם הוא זה שזכה להיות עם סגולה ולקבל עליו את התחייבויות החתן – תורת ישראל. לכן אומרת הגמרא שיש להקדיש חציו של יום זה למשתה וחציו לרוחניות:

"...שמחת יום טוב נמי מצוה היא. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש....אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי [גם כן] לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא..." (פסחים סח:ב)

תפיסה זו, שהיחסים בין הקב"ה ל"כנסת ישראל" הם כיחסים בין חתן וכלה באה לידי ביטוי גם בדברי המשורר ר' ישראל נג'ארה (מחכמי צפת במאה ה-16).  בפיוט "דודי ירד לגנו" הנקרא גם "כתובה לחג השבועות" שנהגו קהילות ישראל לקרא בזמן פתיחת ההיכל בחג השבועות. הפיוט מתאר את התנאים שבין הקב"ה – החתן לאהובתו עם ישראל – הכלה:

"...רעיתי יונתי באי אתי לדביר ואולם / כי למענך אעזב כל המוני מעלה וחילם / וארשתיך לי לעולם......לחופה נתרצתה מחולת המחנים / וכנגד נעשה ונשמע לקחה ששים רבוא עדי עדיים / בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים.

 ויהי הקשר אמיץ עם עם זו קנה בסיני / ואת ספר המקנה והחתום אקרא באזני המוני / הנה היא כתובה לפני....ואעידה לי עדים נאמנים את השמים ואת הארץ / ישמח חתן עם כלה לקחה לו לגורלו וישמח לב כלה בבעל נעוריה ותאמר למהללו / אשרי העם שככה לו.."

נועזותו של פיוט זה, בתיאור היחסים בין ישראל להקב"ה כיחסים בין חתן לכלה. עוררו עליו גם ביקורות, בעיקר מצד חכמים ומשוררים בני תקופתו, כגון,ר' מנחם די לונזאנו,(נדד בין טורקיה לישראל המאה -16) שכתב עליו: "התיר עצמו לומר ל-ה' יתברך כל מה שהנואפים אומרים זה לזה" (ד.ל.מנחם "שתי ידות", דף קמב). אבל העובדה שגם שיר השירים מכיל תכנים הדומים לפיוט זה, הקלה את קבלתו וחיבובו אצל עדות ישראל השונות.

בגמרא אנו מוצאים את אחד הקשרים המעניינים שבין שבועות לחג הפורים. חז"ל טוענים שבימי מרדכי ואסתר, קיבלו עליהם היהודים את התורה מחדש ומרצון, בניגוד לדעת הגמרא שבמעמד הר סיני היה משום כפיית התורה על בני ישראל. והנה כאשר ר' אבא בר כהנה רוצה להוכיח את עם ישראל, הוא משתמש במוטיב הטבעת. ובכך הוא רומז שכאשר בני ישראל סוטים מדרך הישר הם כמסירים את הטבעת של הנישואין בינם לבין הקב"ה:

"..ויסר המלך את טבעתו אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב..." (מגילה יד:א)

הסרת הטבעת כאן, היא ע"י המלך אחשורוש שנותן אותה להמן, כדי לחתום על איגרותיו. אך יש בה גם משל להסרת הטבעת ולפירוק קשר הנישואין גם בין הקב"ה לעם ישראל, לכן כדי להראות שגם קבלת התורה שבחג השבעות הייתה מתוך שמחה, אנו חוגגים בו את מוטיב קבלת התורה. מה גם שמאז חורבן בית המקדש, אין אנו יכולים להעלות ביכורים לירושלים, לכן מוטיב זה של החג הלך ודעך עם הדורות.

חג שמח                                       –                       אלעזר בן שושן

 

 


 

[1] ראה גם דברי בעל העקידה (ר' יצחק גראמה) לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה...ובכל יום ויום אנו מצווים שיהיו חדשים וחביבים בעינינו כיום שניתנו בו.

 

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ח

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ח

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר