בס"ד

והאיש משה עניו – על מנהיגות ומנהיגים

פרשת בהעלתך – סיון תש"ע

שליחותו של משה למען עם ישראל הייתה תמיד בסימן של מאבק מתמשך, בין רצונו להיות כאחד העם ולברוח מההנהגה, לבין רצונו להוביל את העם לארץ ישראל, ובעת הצורך גם להגן עליו מפני כעסו של הקב"ה כאשר העם חוטא. ייתכן כי משה ראה את עצמו כאיש ביצוע ופחות כמנהיג. עדות מוחשית לכך ניתן לראות כבר בתחילת התגלות האל אליו כאשר הוא מסרב לשליחות. ובהמשך כאשר הוא מקבל את עצת יתרו לבזר סמכויות. לעומת זאת בפרשת בהעלתך נראה שמשה מגיע לנקודת שבר, כשהוא מביע את רצונו בעזרה ממשית בהנהגת העם, בעיקר לאור הביקורת הרבה שהייתה מנת חלקו, החל מהרגע שהוא בא לעם ישראל במצרים, ובמשך כל המסעות.

חשוב לציין שמשה לא מנהיג קלאסי ברוח התקופה המודרנית, יש בו את כל המגרעות שמונעות מאדם המתמודד על מנהיגות ציבורית לזכות בה. כגון: הדימוי העצמי - כל מנהיג שלא מאמין בסגולותיו ומציגן לראווה,  לא יוכל לזכות באמונו של הציבור. "..מי אנוכי כי אלך אל פרעה" (שמות ג:יא) או היכולת הרטורית -הדיבור אצל המנהיג המודרני הוא אחד הכלים המשמעותיים ביותר שעומד לרשותו, לכן תירוצו של משה כלפי הקב"ה : "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" כלומר – אינני דברן גדול, הוא בעל משקל משמעותי בטענת משה שהוא לא ראוי למנהיגות. ובכל זאת הקב"ה בוחר בו כדי להראות שלא התכונות החיצוניות הם העיקר אלא דווקא התכונות הפנימיות והערכיות הן העומדות במרכז. לכן לא פלא שדווקא במצבים שבהם מנהיג כריזמטי היה מאבד את העשתונות, משה מגלה מנהיגות ראויה לציון. הוא לא חושש לשבור את הלוחות בעקבות מעשה העגל, הוא לא חושש לומר לבני לוי "עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש..." הוא לא פוחד להגיד להקב"ה " ואמרו מצרים לאמור, ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים.." ועוד. אולם נדמה כי מעשה המתאוננים מוכיח למשה כי סירובו לשלוחות הייתה נכונה ומוצדקת מלכתחילה, ולכן הוא מגיע למסקנה: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה".( במדבר י"א, יד) כאן ה' נענה לבקשת משה, ומצווה עליו לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, כדי שהקב"ה יאציל עליהם מן הרוח אשר על משה.  כתוצאת מפעולה זו שבעים הזקנים יוכלו להשתתף בנטל הנהגת העם "ונשאו איתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (שם, יז).לאחר שמשה מבצע את ציווי ה', ובוחר שבעים זקנים להנהגת העם, נאמר לו ע"י יהושע כי גם אלדד ומידד מתנבאים במחנה. יהושע מבין כי אלדד ומידד מביעים מחאה בכך שהם לא נבחרו להנהגה, שהרי לא נאמר שהם נביאים, אלא מתנבאים, כלומר מכינים עצמם לנבואה. בעיניו של יהושע יש בצעד זה מאפיינים של מרידה שיש לגדוע באיבה. לכן יהושע אומר למשה: "אדוני משה כלאם" ייתכן כי תגובתו החריפה של יהושע נבעה מתוך רצוך לנקות דווקא את עצמו מחשד של נגיעה בדבר, שהרי הגמרא במסכת סנהדרין אומרת: " ויתנבאו במחנה, מאי נתנבאו? אמרו: משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ.." (סנהדרין יז:א), המכילתא דרשב"י מובא: " מאי כלאם? מנע מנהון אילין מילין. כדאמר ויכלא העם מהביא, ויכלא הגשם מן הארץ, מניעותא ממש.." (מובא בתוך הכתב והקבלה, במדבר יא:כח). תגובתו של משה : "המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים" לא רק שהיא מלמדת על ענוותנותו, משום שהוא אינו חושש לכבודו או למעמדו, אלא ייתכן לומר שהוא אפילו מביע את סיפוקו מכך, משום שע"י צעד זה הם יחושו את גודל האחריות והמעמסה שיש על כל מנהיג בכלל, ומנהיג על עם ישראל בפרט. הגמרא במסכת הוריות מביאה סיפור שמוסר ההשכל שלו הוא: מנהיגות = עבדות!

"...כי הא דר' גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא, בהדי דר' גמליאל הוה פיתא, בהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא. שלים פיתיה דר' גמליאל, סמך אסולתיה דרבי יהושע. אמר ליה: מי הוה ידעת דהוה לן עכובא כולי האי, דאיתית סולתא? [=ר' גמליאל ור' יהושע היו הולכים בספינה, לר' גמליאל היה לחם, ולר' יהושע היה לחם וסולת. אזל לחמו של ר' גמליאל. השתמש בסולת של ר' יהושע. אמר לו (לר' יהושע): וכי ידעת שנתעכב כל כך, שהבאת סולת?] אמר ליה: כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את (הספינות) [הספנים], ואמרתי: שמא יעלה ויתעה [אותנו]. אמר ליה: כל כך בידך, ואתה עולה בספינה? אמר ליה: עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שיודעין לשער כמה טפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש! נתן דעתו להושיבם בראש. כשעלה, שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר (מלכים א' יב, ז): "וידברו אליו לאמר, אם היום תהיה עבד לעם הזה". (תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י, עמוד א ) הגמרא במסכת סנהדרין מוסיפה ואומרת כי נטל ההנהגה יש בו סכנה ממשית לבריאותו וחייו של איש הציבור: "..מאי כלאם - אמר ליה: הטל עליהן צרכי ציבור, והן כלין מאיליהן.." (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יז עמוד א ) הגמרה במסכת ברכות מרחיבה ואומרת כי יש מספר דברים שמקצרים את חיי האדם:

 "..ואמר רב יהודה, שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם: מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות...דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו - מפני שהנהיג עצמו ברבנות.." (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א )

מעניין כי לאחר שמשה בוחר את שבעים הזקנים, היינו מצפים לראות שינוי דרמטי בהנהגת העם ובחלוקת הנטל בין כל המנהיגים, אולם בפועל התורה מציינת: "ויתנבאו ולא יספו" (שם, כה). כנראה שהייתה להם פעילות נבואית קצרת טווח, או שלא המשיכו להתעלות במדרגות הנבואה. ייתכן שזה מפני שהבינו את קושי התפקיד והאחריות המוטל על מנהיגי העם. ונראה כי בשל כך  הם לא מוזכרים עוד כחלק מהנהגת העם. על פסוק זה אומר בעל הכתב סופר:

לשיטתו הם לא התקדמו במעמדם בעיקר מבחינת כוח הנבואה שיש בו גם את כוח סמכות להנהיג, דבר שמעיד כי למעשה הם נדחקו הצידה, ולכן הם לא באים לידי ביטוי. דבר זה עולה בקנה אחד גם עם דברי הרמב"ם במורה – הנבוכים:

"...כי כשם שאין נביא מתנבא ברציפות כל ימי חייו, אלא יש שהוא מתנבא זמן-מה והנבואה עוזבת אותו למשך פרקי זמן - כן הוא מתנבא זמן-מה בצורת דרגה גבוהה ואחרי-כן הוא מתנבא זמן-מה בצורת דרגה נמוכה ממנה. יש לעתים שאין הוא מגיע לדרגה גבוהה זאת אלא פעם אחת בחייו, ואחר-כך היא נשללת ממנו. לעתים הוא נשאר בדרגה נמוכה יותר עד עת הפסקת נבואתו. כי בהכרח מסתלקת הנבואה משאר הנביאים זמן קצר או ארוך לפני מותם..." (הרמב"ם מו"נ חלק ב, מ"ה)  

הגמרא במסכת יומא חושפת אותנו לגעה מעניינת ביות, לפיה צריך שלמנהיג תהייה נקודת תורפה שתמנע ממנו למעול בכהונתו הציבורית:                                                                       "...אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול - מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו - אומרין לו: חזור לאחוריך.." (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כב, עמוד ב )                                                                                 מה רוצה הגמרא לומר, האם כוונתה שיש למצוא אדם לא הגון למשרה ציבורית, אדם שמועד לחטוא? נראה כי התשובה לכך בוודאי שלילית. שהרי המנהיג אמור לשמש דומא לצאן מרעיתו. הגמרא לכאורה מפתיעה ואומרת כי זהו תנאי הכרחי, מלכתחילה ולא בדיעבד, שיהיה דופי  במנהיג הנבחר! פרשני התלמוד בוודאי לא נחה דעתם מהבנה פשטנית של הנאמר, לכן הם מנסים לבאר את דברי הגמרא, ולהעמידם באור שונה, כגון פרשנותו של ר' מנחם המאירי, שהיה מגדולי פרשני התלמוד בפרובינציה:

"..אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור, אלא מי שנודע במדותיו, עניו ושפל רוח וסבלן. מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מדותיו. ואם הם במקום שאין מוצאים כך, ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך, בכל ענין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם, ושהם הראויים לכך יותר על שכניהם, מחמת תקפם, עם מה שיודעים בעצמם שמעלת אבותיהם מסייעתם, שזו היא סבה להם להוסיף במכאוב הגאוה והעזות, אלא אנשים שיכירו בעצמם שיש ביניהם ראוים לכך יותר מהם. ואם הם כופרים בכך, שימצאו מי שיודיעם האמת וישמיע להם את הראשונות. דרך צחות ודרך הפלגה אמרו: "אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לאחריו". כלומר, אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים, אומרים לו: חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך..." ( בית הבחירה, יומא, דף כב, עמוד ב, ד"ה אין ראוי..) פרשנות של המאירי שופכת אור על דברי הגמרא בכך שקופת השרצים לא מיוחסת למנהיג עצמו, אלה דווקא לדופי כלשהו שהיה במשפחתו או באחד מקרוביו,כפי שאומר רש"י למסכת יומא : "..קופה של שרצים -  דופי משפחה.." (רש"י מסכת יומא דף כב עמוד ב )

לשיטתו של המאירי אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור, אלא מי שנודע במדותיו.כלומר מלכתחילה וכתנאי הכרחי יש למנות רק מי שהוא נקי מכל רבב, לכן מה שהגמרא אומרת בעניין קופת השרצים הוא בבחינת דרך צחות ודרך הפלגה. גם חז"ל הלכו בדרך דומה לזו אך הם עשו השוואה בין שאול שמוצאו משבט בנימין, לדוד שאומנם בא משבט יהודה, אך ה"פגם" שיש בו, שהוא גם נצר לרות שבא ממואב, שונאיהם של ישראל. "פגם" זה הופך ליתרון בידי מלכי בית דוד שהרי הוא המכשיר שאמור להגן עליהם מפני חטא היוהרה, שלא יומרו אנו מיוחסים ונולדנו למלוכה. אם יעשו כן יומרו להם הסתכלו לאחוריכם.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר