בס"ד

אהרון-אוהב שלום ורודף שלום

בהעלותך – סיון תשע"א

פרשת השבוע מייצגת שני עניינים הנראים לכאורה מנוגדים, קנאה ואחדות, או שלום וצרות עין. הילכו שניים יחדיו? מסתבר שכן. אך תחילה יש להתבונן בדברי המדרש המצוטט ע"י רש"י, לתגובתו של אהרון לנוכח הקרבתם של הנשיאים בחנוכת המשכן, בעוד הוא לא לוקח חלק מרגע משמעותי זה, לכן יש משמעות למקומה של פרשת בהעלותך דווקא כאן:

"... למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.." (רש"י במדבר ח:ב)

ונשאלת השאלה – הייתכן שחלשה דעתו של אהרון על כך שיש עוד אחרים שזוכים לכבוד? האם חלילה, עינו של אהרון צרה בהצלחתם של אחרים? והרי אחת ממידותיו של אהרון היא, אוהב שלום ואוהב את הבריות, כדברי המשנה:".. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה:.." (משנה אבות פ"א מ"יב) אם כן איפה, כיצד ניתן לומר על אהרון, דברים שסותרים את תכונותיו? אלא יש להבין, לא כל קנאה מונעת מתוך צרות עין, יש גם קנאה מאהבה! כך היא קנאת סופרים-המרבה חכמה, וכן קנאת יהושע למשה על התנבאותם של אלדד ומידד במחנה, ועוד קנאות שיש בהן מידה לא מבוטלת של חיוב.

ובכל  זאת, אחת השאלות המתבקשות היא, מדוע הקב"ה אומר לאהרון: " חייך, שלך גדולה משלהם" איזו נחמה צריכה להיות כאן, אם בכלל! שהרי דברי נחמה אלה מעידים לכאורה על כעס או היפגעות של אהרון, כפי שמקשה הרמב"ן על דברי רש"י:

"..ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב .. ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו.." (רמב"ן במדבר ח:ב)

אם כך, ראוי היה שאהרון ישמח בכך שיש גם אחרים הראויים למעמד מכובד לפני האל. שהרי אם כיבודים מחפש אהרון, יש לו למכביר. אכן, השאלה עדיין עומדת במקומה:

 "...מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים..." (רמב"ן שם)

לדעת הרמב"ן, דברי המדרש מכוונים לאירוע עתידי של העם – מרד החשמונאים. בכך הם יכולים לשפוך אור חדש על התנהגות אהרון-לא קנאה יש כאן אלא עצבות. כלומר אהרון חושב בליבו מה יהיה עתיד כל הפאר וההדר של המשכן והמקדש, אם כל זה יחרב בגלל חטאי העם בעתיד? שהרי מלבד הקרבנות, המקדש מילא עוד פונקציות בחיי הרוח של העם, כגון הדלקת המנורה, ברכת העם ועוד. לשיטתו של הרמב"ן, בדיוק על כך מבקש הקב"ה לנחם את אהרון:

"..אבל עניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהייתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו.. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כוהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם.."(רמב"ן במדבר ח:ב)

אמנם, עדיין ניתן לטעון שגם לדעת רש"י וגם לדעת הרמב"ן יש כאן קנאות של אהרון, אלא שהפעם ברור שהיא קנאות לדבר ה'. עם זאת ניתן להציע פירוש אחר, הקרוב לפשט דברי המדרש-"שלך גדולה משלהם", כלומר הלהבה שבוערת בקרבך באהבת הבריות ובקנאות לדבר ה', גדולה מכל פעולת הקרבה שיעשה כל אחד מהנשיאים. ההתלהבות שיש בך בעבודת הקודש ראויה לכל חיקוי, או כדברי רש"י: ".. ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.." (רש"י במדבר ח:ג). כלומר התייחסות לעבודת המקדש בכל יום, הייתה בהתלהבות כאילו זו לו הפעם הראשונה.

בהעלותך – כיצד?

אחת השאלות המפורסמות בעניין פרשה זו היא מדוע נאמר בהעלותך את הנרות, הרי הכתוב היה צריך לומר בהדליקך? אלא שני עניינים בדבר:

א.      כל נר, הולך ודועך מרגע שמדליקים אותו, בעוד השלהבת עולה מעלה כל עוד הוא דולק. משמע שככל שהזמן עובר הנר מתקרב אל קיצו. אולם אם נדאג להזין את הנר באופן רציף, הוא ימשיך לדלוק, וממילא השלהבת תמשיך לעלות, שהרי מה צורך יש בנר אם הוא לא בר שימוש?

ב.      המנורה בנויה בצורת עץ, מדוע? הבה נתבונן, לעץ יש שורשים, יש גזע וכמובן ענפים המסתעפים לכל עבר. כך היא המנורה. היא בעלת מעמד, ציר מרכזי וקנים משני צידי המנורה. רצה הכתוב לרמוז, שכפי שהעץ יונק משורשיו ומוציא ענפים לכיוונים שונים, כך המנורה-בסיסה והעמוד המרכזי שלה, הם המכנה המשותף של כל הקנים. מבנה זה יש בו כדי לסמל את מגוון הדעות שיש בחברה, כך שלכל אחד יש חיבור לרעיון מרכזי, ועם זאת יש לו הזכות להביע את דעתו ללא כל חשש. יותר מכך, כשם שאין המנורה שלמה ללא קנה אחד או ללא אורו, כך אין החברה שלמה אם אין בה חופש ביטוי לכל. אהרון כמייצג את כל חתך האוכלוסייה, הוא בבחינת אוהב את הבריות ללא כל שייכות להשקפה או דעה, הוא בבחינת העמוד המרכזי שאליו פונים כל הנרות, לכן ביכולתו להעלות את המנורה, כלומר להעלות את החברה על הדרך הטובה, זו היא ההתעלות שמגולמת במנורה. זו היא המשימה המיוחדת של אהרון, משימת ההארה המתמדת של הדרך לכלל העם, באמצעות הדלקה תמידית של המנורה. לכן אומר לו הקב"ה: "שלך גדולה משלהם", הם עשו מעשה חד פעמי, אולם תפקידך הוא לדורות. בעצם כל דור זקוק לאישיות כדמותו של אהרון, כך לדברי הספורונו: "כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי: אז יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה.." (ספורנו במדבר ח"ב)

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר