בס"ד

לא  אוכל אנוכי לבדי – רגעי משבר של מנהיג

פרשת בהעלתך – סיון תשע"ג

דמותו של מנהיג  נתפסת כמעט בכל התרבויות כאדם שניחן ביכולות גבוהות וכלים שאיתם הוא יוכל להתמודד עם רגעי משבר, אלא שפעמים רבות המציאות טופחת על – פני הציבור,  כך היא דרכו של עולם. בימינו נהוג לבחור את מי שאנו מאמינים שיש ביכולתו להנהיג . להבדיל כמובן ממשטר דיקטטורי, שאף בו יש עדיין כאלה שמעריצים את הרודן, אע"פ שבכל אדם כמעט מקנן הצורך לשלוט ברמה כזו או אחרת. אבל חז"ל לימדונו שלהנהגה יש מחיר כבד, רגעי משבר בעלי משמעות אישית כבדה שבהם המנהיג מרגיש בודד. דוגמא מאלפת לכך היא דמותו של משה רבינו, שלמרות שבחירתו היא בחירה אלוהית, הוא "זוכה" לטרוניות חוזרות ונשנות של העם, בענייני מזון:

"...וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.." (במדבר  יא:ד-ו)

 בעקבות כך, הוא מבקש שיצטרפו אליו מנהיגים נוספים שיהיו בבחירה אנושית. קשה לו להיות בודד בצמרת ההנהגה, מה גם שמלכתחילה הוא לא היה מעוניין בשליחות, ואם כבר הוא הנהיג את העם ביציאה ממצרים,  אזי אולי הגיע הזמן לרענון השורות:

"...וַיּאמֶר משֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה... לא אוּכַל אָנכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:.." (במדבר  יא:יא-יד)

תשובת ה' הייתה מידית: "..וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אתָם אֶל אהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.." (שם טז) מעניין, שבעים איש במקום אדם אחד! אך נעצור רגע ונשאל – הרי כשיצאו ממצרים משה בוחר שרי אלפים ושרי מאות וכד' כעצת יתרו חותנו, היכן הם כולם?"...וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרת וְשׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם.." (דברים א:טו) מדוע הם לא נוטלים את חלקם בהנהגת העם? יתכן כי הנהגה של עם בהקמה היא משימה כבדת אחריות עבור מי שאך לפני זמן מועט היה במעמד של עבד - הדבר הזה הוא מעבר ליכולותיו, לכן אנו רואים שמפעמים רבות משה בקש מהקב"ה את עזרתו לבחור לצידו אנשים בהנהגת העם. שהרי אחרי ההתלהבות הראשונית של הבחירה הם מגלים את גודל המעמסה. ובכל זאת, הבחירות צריכות להיות הוגנות, וכאן יש למשה בעיה עם המספר שבעים! מספר זה לא מתחלק בין השבטים כדברי הגמרא:

"...שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אמר משה: כיצד אעשה? אברור ששה מכל שבט ושבט - נמצאו שנים יתירים, אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט - נמצאו עשרה חסרים, אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה - הריני מטיל קנאה בין השבטים, מה עשה? בירר ששה ששה, והביא שבעים ושנים פיתקין, על שבעים כתב זקן ושנים הניח חלק, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם: בואו וטלו פיתקיכם! כל מי שעלה בידו זקן אמר: כבר קידשך שמים, מי שעלה בידו חלק - אמר: המקום לא חפץ בך.." (סנהדרין יז:א)

משה בוחר ששה מכל שבט ועושה הגרלה בין הנבחרים, ע"פ הכתוב שני אנשים – אלדד ומידד לא עלה שמם בגורל להיות בין שבעים הנבחרים. הקב"ה מאציל מרוחו של משה ונותן להם כוח נבואי כדי שייסיעו למשה בהנהגת העם. אך התורה מעידה שגם על אלדד ומידד נחה הרוח הנבואית! "...וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלא יָצְאוּ הָאהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה..." (במדבר יא:כו) כשיהושע שומע את הדבר הוא מבין שיש כאן מרד של אלדד ומידד כנגד משה, על כך שהם לא עלו בגורל, לכן הוא מציע למשה: ".. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיּאמַר אֲדנִי משֶׁה כְּלָאֵם.." (יא:כח) במדבר אין זמן להתמודד עם מרידות יש לדכא אותם במהירות, אחרת סופו של העם יהי בכי רע! אך תשובתו של משה מפתיעה את יהושע: "..ַויּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:..." (שם כט) משה לא רק שלא רואה זאת בשלילה, אלא אף מגיב בחיוב ומקווה שרוח ה' תהיה על כל העם! לשיטתו אין בכך פחיתות כבוד אם גם אחרים יגיעו לדרגתו. אלא שהגמרא במסכת סנהדרין מפרשת אחרת את המילה "כלאם" לשיטת הגמרא יהושע מציע למשה להטיל עליהם צרכי ציבור ובכך לכבול אותם כדי שיהיו חלק מהנהגת העם: "...מאי כלאם א"ל[אמר לו] הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאיליהן.." (סנהדרין י"ז:א). כלומר שיתופם בהנהגה ישבור את ההתארגנות אם כוונתה הייתה שלילית. מה גם שנשיאת עול הציבור ממעטת בסופו של דבר את כוחו של האדם. או כפי שמספרת הגמרא שפעם בשעה שהפליגו ר' גמליאל ור' יהושע לרומי, הספינה טועה בים ונאריכה את דרכה, למזלם ר' יהושע לקח איתו מזון וגם סולת למקרה זה, ר' גמליאל שואל אותו איך חשב על כך, הוא אומר לו שיש כוכב שעולה אחת לשבעים שנה ומטעה את הספנים. ר' גמליאל מתפעל מחוכמתו של ר' יהושע, אך ר' יהושע מספר על שני חכמים גדולים ממנו – רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שהם תלמידי חכמים גדולים אבל עניים מרודים. רבן גמליאל מתפעל מחוכמתם של השנים ומחליט להטיל עליהם חלק בהנהגה. אך כשהוא מבקש מהם להגיע אליו הם מסרבים, כשגם בפעם נוספת שהם מתבקשים להגיע אליו כדי לקבל תפקיד הם מסרבים. הוא שולח להם מסר עם הבהרה חד משמעית:: "אמר להם: כמדומיין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם."  (הוריות י:א) כלומר אל תחשבו שאני מעוניין להיטיב עמכם בגלל חוכמתכם, אלא להטיל עליכם תפקיד שיביא לידי ביטוי את הכישורים שלכם, לכן אל תסתכלו ליו כעל הנאה אלא כעל עול עבדות המוטל על כתפכם. אכן ראיה נכנה של מנהיגות ציבורית.

שבת שלום בן שושן אלעזר