|
בס"ד
אם אשכחך ירושלים – יום
ירושלים כ"ח באייר
שבת בחקתי – אייר תשע"ב
לכל
אורך הדורות הייתה ירושלים, לסמל של ההתיישבות והבניין היהודי בארץ
ישראל. דורות רבים התפללו לשלומה ולחידוש המלכות בעיר זו. עיני כל
יהודי נשואות אליה בחיי היום – יום ובייחוד בשעת התפילה. אין ספק, אמרת
ירושלים – אמרת ארץ ישראל! אחת השבועות שנשאו בקרבם גולי בבל הייתה:"..
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.."
(תהלים קל:זה) שבועה שנאמרת ברגע השיא של הקמת המשפחה והבית יהודי –
רגע לפני שמסתיים טקס הנישואין, ניצב החתן ליד כלתו ואומר
"אם אשכחך ירושלים..". זו גם
העצה שנותן הנביא לגולים:"...פְּלֵטִים
מֵחֶרֶב הִלְכוּ אַל
תַּעֲמדוּ זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת ה'
וִירוּשָׁלַם תַּעֲלֶה עַל לְבַבְכֶם.."(ירמיהו
נא:נ) עצה הממליצה על הדרך המעשית לזכור את ירושלים גם בגלות.
מתחילת
ההתנחלויות, בימי יהושע הייתה ירושלים עיר חצויה, חלקה עיר יבוסית –
בעיקר מצודת ציון, וחלקה שייכת לשבט יהודה, הסיבה לכך היא שבני בנימין
לא השלימו את כיבוש נחלתם מידי היבוסי, לכן המשיכה להתקיים התיישבות
יבוסית בתוך שטח בנימין. לימים, כאשר ממלכת יהודה וישראל מתאחדים תחת
הנהגתו של דוד למלך עליהם. הוא מחליט להעביר את משכנו מחברון לירושלים:
"...וַיָּבאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרת
לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ
אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.. בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה
שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּבִירוּשָׁלַם מָלַךְ שְׁלשִׁים
וְשָׁלשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.."
((שמואל ב ה:ג-ה)
דוד
נוהג בחוכמה בכך שהוא מעביר את ארמונו לירושלים, שהרי היא נמצאת על קו
התפר שבין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, ואף בית המקדש שנבנה בימי שלמה
בנו נבנה כך שחלקו בתחום ממלכת יהודה(בית דוד)
וחלקו בתחום ממלכת ישראל(בית שאול – המלך
הראשון על ישראל שהיה משבט בנימין),
ולפי אחת הסברות ירושלים הייתה מלכתחילה עיר ניטראלית מבחינה שבטית:
"..תנא קמא סבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ורבי יהודה סבר: ירושלים
נתחלקה לשבטים... דתניא: מה היה בחלקו של יהודה - הר הבית, הלשכות
והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין - אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים.
ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה
מזבח בנוי.."
(יומא
יב:א)
מאז ימי
תפארתה, בתקופת דוד ושלמה בנו, ידעה העיר תהפוכות רבות, עמים רבים
ביקשו לכבשה, היא עברה מידי ליד - בבלים, יוונים ורומאים, נוצרים
ומוסלמים, מַמְלוּכִּים, טורקים ואנגלים, עד שבשנת 1967 – כ"ח באייר
תשכ"ז העיר משוחררת ע"י צה"ל וחוזרת לשלטון ישראלי.
מה יש
בה בירושלים שכולם נכספים אליה? ועוד, אם העיר חוברה לה יחדיו, מדוע
עדיין רבות המלחמות בה וסביבה? ובפרט כאשר השירה העברית לדורותיה מציגה
את העיר ירושלים, כעיר השלום. אע"פ שעיר זו ידעה מלחמות מכל עיר אחרת
בעולם. ומעניין, שהנלחמים על ירושלים והגדרתה כיום – ערבים ויהודים, הם
אלה אשר בעבר נלחמו שכם אחד כנגד הכיבוש הצלבני, שבסופו נקטעה שרשרת
ההתיישבות היהודית בירושלים, עד שבואו של הרמב"ן לעיר, מניע את בה את
חידוש הישוב היהודי (1267 לסה"נ),
ובונה בה ביהכ"נ שכיום נקרא על שמו – ביהכ"נ הרמב"ן. וכך הוא כותב
לבנו:
"ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של
דבר: כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, ירושלים יותר חרבה מן הכל,
וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חורבנה היא טובה מאד...ואין ישראל
בתוכה, כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים
צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יתאספו עוד מנין מתפללים, בביתם
בשבתות, והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב, בנוי בעמודי שיש, וכיפה יפה,
ולקחנו אותו לבית כנסת".(מתוך
איגרת הרמב"ן לבנו נחמן)
כל כך
סמלי, ששני יהודים בלבד הם אלה ששמרו על השרשרת לב תינתק כליל, שני
יהודים ללא שם אבל עם בשורה היסטורית עצומה – גם חוליה קטנה יכולה
להיות משענת לאומה שלמה! בעקבות הרמב"ן החלו יהודים רבים לחזור לעיר,
ובשנת 1700 מגיע לעיר ר' יהודה החסיד עם כ-300 מחסידיו, שיצאו בשיירה
מפולין, תחילה מנתה השיירה כ-1500 עולים, אך תלאות הדרך גרמו לכך שרק
מיעוטם מימש את חלום העליה לירושלים. גם ר' יהודה החסיד מניח יסודות
להקמת ביהכ"נ, אך זמן מועט לפני תחילת הבניה הוא נפטר, גם סופו של
ביהכ"נ זה לא שפר עליו, הוא הועלה באש ע"י ערביים שדרשו החזר הלוואות
כספיים שנלקחו מהם לטובת בניית ביהכ"נ. מאז יש התיישבות יהודית רציפה
בירושלים עד נפילת הרובע היהודי בידי הלגיון הירדני. שחרור ירושלים
במלחמת ששת הימים מביא איתו התפרצות לאומית ודתית עצומה, הנה בניין
הבית השלישי מתחיל לרקום עור וגידים, ובכנסת ממהרים להכריז על יום
מיוחד שיציין את איחוד העיר מחדש – יום ירושלים. אך לזמן חוקים משלו,
דווקא שחרור העיר מציב אותה במרכז ההתעניינות העולמית, שלוש הדתות
הגדולות מבקשות להנציח את מעמדן בעיר. ונראה כי אין כאן התמודדות רק עם
השקפה פוליטית, אלא עיקר המאבק על צביונה של העיר הוא מאבק בין דתי.
מדוע? נראה כי יש הכרה הולכת וגדלה בתפיסה שירושלים היא טבורו של עולם,
ממנה הושתת העולם כפי שאומר המדרש:
"...למה נקרא שמה אבן השתייה, שממנה הושתת העולם, וכשם שהטבור הזה
באמצע האדם, כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם...וירושלים באמצעיתה של
ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלם, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון
באמצע ההיכל, ואבן השתייה לפני הארון, שממנה משתיתו של עולם יוצא.."
(מדרש אגדה (בובר) ויקרא יט)
ולא רק
זאת, חז"ל אומרים שיופיה של ירושלים חשוב כל כך בעיני הקב"ה, עד שמעבר
לכך שהיא נקראת "עיר ה'"
, הקב"ה בנה לו עיר תאומה ברקיע כדי שיוכל להתהדר בה:
"... הכי אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה
עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא [וכי יש] ירושלים למעלה? -
אין,[כן] דכתיב - ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו.."
אבל
למרות זאת, אין הקב"ה נכנס לירושלים של מעלה, עד שתתקיים הרכה המסורתית
של היהודי לכל אורך הדורות: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". אמן!
שבת שלום וחג שמח בן
שושן אלעזר
|
