בס"ד

                        " וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד "

בראשית - תשרי תשע"א

פרשת בראשית מציבה בפני הקורא אתגרים רבים מאוד, במרכזם עומד תהליך הבריאה שנשגבה מבינתו בן אנוש. שהרי גם תיאור הבריאה המופיע בכתוב אין בו כדי להבהיר את אשר התרחש בעולם שהיה תוהו ובוהו, ובכלל מה כוונת הכתובים – תוהו ובוהו, האם יש בהם ממשות כלשהי? אם כן האם הם החומר ההיולי שממנו נוצר העולם? קשה לדעת.

 אין קץ לסקרנותו של האדם בניסיונו להבין את פלאי הבריאה. אך נדמה שאותה סקרנות הטבועה באדם משחר בריאתו, היא אשר נותנת משמעות לחיי האדם ומבדילה אותו משאר היצורים החיים על פני האדמה. אולם בצידה של סקרנות זו נמצאת גם סכנה אשר עלולה להכשיל את האדם, אפילו בשעה שאין לו מתחרים.  על כך מלמדת אותנו פרשת בראשית.

רגע בריאתו של האדם, ביום השישי, חתם את מעשה הבריאה, חתימה המלווה בהצהרתו של הקב"ה:".. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי .." (בראשית א:לא). מפשט הכתובים משתמע שהקב"ה אומר "טוב מאוד" על כל מעשה הבריאה, אולם ה"אור החיים" הקדוש מצביע על תכלית הבריאה – האדם. כלומר כל הבריאה נבראה על – מנת שתשמש את האדם לצורך שכלולו ופיתוחו של העולם:

"...עוד ירמוז כאן טעם הבריאה, למה שידענו כי עיקר הכל הוא האדם ובשבילו ואליו ברא ה' כל ברואיו...לזה אמר והנה טוב מאוד. פירוש שהגם שבחינת נשמת האדם הוא מבחינת הטוב עכ''ז [ על כל זאת] בראו ה' לעלות במעלות הטוב יותר ממה שהוא והוא אומרו מאד על ידי מעשה האדם מתעלית נשמתו ממדרגה למדרגה אשרי אנוש יעשה זאת.." (אור החיים, בראשית א:לא).

פירושו של ר' חיים בן עטר, מעמיד אותנו בפני התובנה שהקב"ה בראה את כל צורכו של האדם על הצד הטוב ביותר כדי שהוא - האדם יעשה את העולם טוב יותר, אך בעיקר כדי שהאדם עצמו יהיה בעל ערכים נעלים יותר ויותר! "... בראו ה' לעלות במעלות הטוב יותר ממה שהוא..." תפיסה זו יש בה לכאורה קושי מסוים, שהרי אם הקב"ה עשה הכל טוב מאוד, מה יש לו לאדם לשפר עוד על מה שהקב"ה כבר עשה בצורה מושלמת? על כך עונה מדרש תנחומה:

"...מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. (מדרש תנחומה, תזריע, ה)

טורנוסרופוס שואל את ר' עקיבא שאלה שהתשובה עליה מפיו של ר' עקיבא הייתה צריכה להיות ברורה לחלוטין כפי שהיא ברורה לכל אדם מאמין – מעשיו של הקב"ה נאים יותר ממעשי האדם. אולם תשובתו המפתיעה של ר' עקיבא נותנת בידי טורנוסרופוס כלי כדי להקשות על דעתו של ר' עקיבא: וכי האדם יכול ליצור עולם? גם כאן ר' עקיבא לא נלחץ, תשובתו היא שרק בדברים שנתונים לשליטתו של האדם, הוא יכול לעשות טוב יותר, לא בגלל שיכולותיו של האדם חלילה, אכן גדולים יותר משך הקב"ה, הרי דבר זה בוודאי לא ייתכן, אלא שבדברים אלה הקב"ה לא רוצה להתערב כדי שהאדם יוכל להתפתח טוב יותר! אם כך מקשה עליו טורנוסרופוס:

אמר לו: למה אתם מולין. אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?! אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל, אלא לצרף אותם בהם..."

שאלתו של טורנוסרופוס בעניין המילה, יש בה לכאורה כדי לסתור את דעתו של ר' עקיבה הטוען שמה שלא נתון בידי האדם, הקב"ה עושה בצורה מושלמת. והנה האדם שהוא מעשה הקב"ה לא נולד נימול, אם כך מדוע יש התערבות של האדם במעשה הקב"ה? או כפי שאומר ה"אור החיים" "..מה שאין כן המילה היא חפצי שמים אם כן יעשה ה' רצונו כרצונו.." (אור החיים, שם). אולם שאלה זו דווקא מחזקת את דעתו של ר' עקיבא, כיצד? חז"ל אמרו:

"...תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקב''ה ואביו ואמו אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין והקב''ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל..." (בבלי, מסכת נדה לא:א)

אם נתבונן בדוגמאות שמביא ר' עקיבא לפני טורנוסרופוס : השיבולים – מעשי הקב"ה, והעוגות – מעשי בני אדם, נוכל להבין גם ת דברי הגמרא, ר' עקיבא רוצה לומר שאת העיקר נותן הקב"ה, כך ללא שיבולים לא יהיה לחם או עוגות, באופן דומה ללא רוח ונשמה לא יוכל האדם לחיו, וכשם שההורים נותנים בבן כל אחד את חלקו, הם משלימים את שותפותם במעשה הקב"ה גם בתהליך בריאת האדם, ע"י כך שהם מלים את הבן הילוד. כשם שלא ייתכן להשאיר את הילוד קשור לחבל הטבור לאימו כל ימי חייו.ממשיך רחב"ע ואומר: "ולזה השיבו ר' עקיבא כי לצרף [לזכך] בהם ישראל נתכוין ה'"

כלומר כל המטלות – המצוות שמוטלות על בני ישראל, יש להם מטרה – לזכך את בני ישראל ע"י הפיכתם שותפים למעשה הבריאה. כאן עדיין יש בידינו להקשות. כאשר הקב"ה לוקח את האדם ומכניסו לגן עדן, הוא עושה זאת למטרה של שמירת הקיים:".. וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: (בראשית ב:טו)) על מצווה זו אומר הראב"ע "...וטעם לעבדה - להשקות הגן, ולשמרה - מכל החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו..." (אבן עזרא, בראשית ב:טו) כלומר כל מטרתו של האדם היא לשמור על הקיים, והרי זה סותר את כל התפיסה שהאדם צריך להיות שותף במעשה הבריאה ע"י המשך שכלולו של העולם. קושי זה עומד גם בפני הרחב"ע:

"... לעבדה ולשמרה. משמעות הכתוב יגיד כי הגן צריך לה עובד ושומר והאמת יכחיש זה. כי למה יהיה צריך לשומרה אם מהגנבים זה הבאי היא ומה היא העבודה שהיתה צריכה הגן, ואם צריכה עובד אם כן זה לה חמשת אלפים וחמש מאות שנה מי עבדה:..." (אור החיים, בראשית ב:טו).

אלא חזקה על האור החיים שכוונת הכתוב היא לצלם האלוקים שבאדם, כלומר: ע"י קיום המצוות שהתורה מצווה את האדם[1] הוא שומר על טוהר הנפש האלוקית שהקב"ה נפח באדם. אולם גם על כך יש להקשות, הרי התורה טרם ניתנה, ובכלל כל מה שצווה האדם הסתכם כאמור אך ורק בשמירת הקיים. אולם המשך הכתוב מציין שלאחר שהאדם מתבונן ומכיר את הבריאה, רק אז אפשר להטיל עליו מטלות."...וַיְצַו[2] יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.." (בראשית ב:טז - יז). הקב"ה מוסיף ציוו בודד על האדם, . וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ. והנה דווקא עם ציווי זה האדם המתקשה להתמודד, מדוע? הרי כל העולם שלו, הכל היא יכול פרוש לכבודו. ראשית נתבונן בדברי האבן – עזרא:

ואחר שאמר מעץ הדעת לא תאכל מה צורך למלת ממנו. רק הוסיף לבאר...או טעמו אפילו מעט ממנו. ודקדוק ממנו בספר היסוד תמצאנו. ודע כי אדם מלא דעת היה. כי השם לא יצוה לאשר אין לו דעת רק דעת טוב ורע בדבר אחד לבדו לא ידע. הלא תרא' שקרא שמות לכל הבהמה והעוף כפי תולדת כל אחד ואחד והנה חכם גדול הי'. ולולי שהי' כן לא הביא השם את בריאותיו אליו לראות מה יקראם והוא יודע ממנו שהוא בער. גם השם הראה לו עץ הדעת כי הנה אשתו ידעה שהוא בתוך הגן..." (אבן עזרא, בראשית ב:טו)

הראב"ע מציין שהאדם היה בעל דעה וחכם גדול,"... ודע כי אדם מלא דעת היה..." כך שהוא יכל להבין היטב את הציווי, ואף את הדרך לעקוף אותו מבלי להיענש על כך, לכן הוא גם מצביע על העץ האמור "... גם השם הראה לו עץ הדעת.." מדוע הראב"ע טוען זאת? נראה כי הוא רוצה ללמד אותנו על טיבו של יצר הסקרנות הטבוע באדם, יצר שיכול להיות לטובה, שהרי ללא הסקרנות האדם לא יחפש דרכים להשכיל ולהתפתח, ומאידך דווקא דבר זה יכול להיות לו לרועץ. חשוב לזכור כי הכתוב לא מציין מה הוא אותו העץ, יתכן והייתה זו בחירה אקראית באחד העצים כדי להביא את האדם לידי משמעת עצמית, שהרי באופן תיאורטי יכל האדם לאכול גם מעץ החיים עוד לפני שאכל מעץ הדעת ובכך להביא לידי סתירה של עונש המיתה שתהיה על האדם ברגע שיאכל מעץ הדעת! אלא יצר הסקרנות סימא את עיניו מכל שאר העצים שהיו בגן, לנגד עניו של האדם ניצב רק עץ אחד בגן – עץ הדעת. באופן פרדוכסאלי דווקא הדעת שנוספה לאדם היא אשר הביאה עליו את העונש החמור ביותר – המוות. אך אין חדש תחת השמש, כל שהאדם החכים הוא אומנם דאג לאיכות חיים טובה יותר, אך במידה גדולה יותר הוא פיתח אמצעים שבלחיצת כפתור אחת יכולים להביא להשמדה של אזורים נרחבים בעולם. על כך אומרת התורה כבר בסיום הבריאה: :".. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.." (בראשית א:לא) הקב"ה ברא עולם מושלם, אך עם אפשרות לנאותו ע"י האדם. ירצה ישכלל, ירצה יהרוס, הכל לפי יצר הסקרנות והמשמעת העצמית של האדם.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר