בס"ד

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ- על משמעות עצמות יוסף

בשלח - שבט תשע"א

בסוף ספר בראשית יוסף מצווה את הרופאים לחנות את יעקב אביו, ולבסוף כאשר הוא עומד להיאסף אל עמיו הוא מצווה את אחיו לקברו בארץ כנען: "..וישבע יוסף את בני ישראל לאמר, פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם.."(בראשית נ, כה). בדומה ליעקב אביו, גם יוסף נחנט ומושם בארון. אולם בעוד שאת יעקב העלו לקבורה בארץ כנען, כשבעים יום אחרי פטירתו,יוסף נשאר במצרים עד לרגע שבני ישראל נגאלים ממצרים. מפשט הכתובים נראה שהוא לא נקבר כאחד האדם, אלא ייתכן שהוא נטמן כאחד השליטים במצרים, במבנה אשר לפי האמונה המצרית, מסמל את החיים הנצחים של מי שנמצא בו. דבר זה מסביר כנראה למה הוא מושם בארון ולא נאמר אם נטמן באדמה או לא[1]. אולם גם תהליך החניטה וגם ההשמה בארון, הם תהליכים שנוגדים את רוח המקרא: "..כי עפר אתה ואל עפר תשוב." (בראשית  ) אומר הקב"ה לאדם. לכן נשאלת השאלה כיצד זה יוסף מצווה על פעולת חניטה שנועדה לשמר את הבשר לבל יכלה. רבינו בחיי מרגיש בקושיה זו ומציע בפירושו לראות במושג החניטה שנעשה ביעקב וכנראה באופן דומה גם ביוסף, כפעולה שנועדה לשמר את הגוף לתקופת זמן מוגבלת בלבד, כדי שיגיע לקבורה בצורה מכובדת.

"...ויחנטו הרופאים. ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים, כענין שכתוב באסא המלך: (דברי הימים - ב טז, יד) "וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה", וזה היה אחר הרחיצה. ומה שאמר: ויחנטו, שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע, לא שיגעו הרופאים בגופו..." (רבינו בחיי בראשית נ:ב )

בפעולת החניטה המשמרת את הגוף יש ביטוי  לתפיסה המצרית – האלילית, הטוענת שיש אנשים שהם בני אלמוות, בעיקר כאשר מדובר במלכים, לכן כאשר קהלת אומר "..וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.." (קהלת יב:ז) הוא רוצה לציין שפעולת החניטה כמוה כמרד נגד המקום. לכן מעניינת כאן דעתו של הספורנו, דעה שממנה משתמע שיוסף עבר תהליך מורכב, שבסופו של דבר יוסף מושם בארון רק לאחר שבשרו אוכל וחזר לעפר:

".. ויחנטו אותו ויישם בארון. באותו הארון שהיתה החנטה בו הניחו עצמותיו ולא קברוהו בקרקע ובזה נודע הארון לדורות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף .." (ספורנו בראשית נ:כו)

דעתו של הספורנו מתיישבת עם התפיסה היהודית, שעולה עם רוח המקרא, שיש להחזיר את הבשר לעפר. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ולכן יתכנו שתי משמעויות לפסוק זה:

א.      אין חיי נצח – סופו של האדם שיחזור לעפר שממנו נוצר, ולכן אין להתערב בתהליך זה שטבע הקב"ה בבריאה

ב.       אין כאן תיאור באשר לסופו של האדם בלבד, אלא יש להבינו גם כציווי המופנה בעיקר כלפי שאריו של האדם, אשר מצווים לעשות ככל יכולתם כדי למלא את דבר הקב"ה.

מכאן גם הקביעה היהודית של אמירת הקדיש, שבאה לשבח ולהאדיר את הקב"ה באחד הרגעים הכי קשים בחיי האדם, הרגעים בו הוא נפרד מהיקר לו, אחרי שהאדם מחזיר את נשמתו לקב"ה, מגיע תור המשפחה להחזיר את גוף הנפטר לאדמה שממנה לוקח. ומוסיף על כך האברבנאל ואומר, שהמנוחה הסופית של האדם תהיה רק לאחר שבשרו חוזר לעפר, ורק אז משתחררת רוח האדם כדי לחזור למקום שממנו חוצבה[2].

"...ואמנם מצד הנפש לפי שהמיתה אינה רק השבת חלקי המורכב למקורות אשר חוצבו מהם, כמ"ש [כמו שכתוב] וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, שרמז בזה שא"א [שאי אפשר] שתשוב הנפש למקום מנוחתה  כי אם בהשבת הגוף אל חמרו [העפר] לגמרי ... ומפני זה היתה הקבורה צריכה כדי להתיך את הגוף ולהשיבו אל עפרו באופן שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה..."( אברבנאל בראשית כג )

ומוסיף על כך הזוהר הקדוש ואומר:

"דכל זמנא דגופא דהאי עלמא קיימא בקברא בקיומא לא אתלבש רוחא בלבושא דההוא עלמא [כל זמן שהגוף בזה העולם קיים בקבר, לא מתלבש רוח האדם בלבוש של העולם ההוא].." (זוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קסט עמוד ב )

לאור דברים אלה אפשר לטעון, שברגע שהמקרא מציין שמשה מעלה את עצמות יוסף, ולא את גופו, הוא רוצה לומר כי הן החניטה שלו והן החניטה של יעקב, לא עמדה בסתירה לציווי האל. שהרי כאשר יוסף אומר לאחיו "..והעליתם את עצמותי..", כוונתו ברורה- הוא רוצה שבשרו יתאכל כאחד האדם[3]. ואכן המקרא מציין שמשה לוקח את עצמות יוסף ולא את גופתו[4], משמע שהחניטה של יוסף וגם של יעקב כנראה הייתה שונה מהתהליך שהיה מקובל במצרים לגבי מלכים או אנשים חשובים. לכן אפשר לומר בהחלט  שאת יעקב חנטו רק לצורך הקבורה בארץ – ישראל, ואילו את יוסף חנטו כנראה בתהליך הדומה למה שנעשה עם אסא מלך יהודה: "וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה" (דברי הימים - ב טז, יד) תהליך של מריחה בשמנים ומשחות רק למטרה של שמור זמני וקצר, ולא למטרת חניטה כמקובל במצרים.

חשיבות הקבורה בארץ ישראל

חשיבות הקבורה בארץ ישראל מקבלת משמעות בעיקר משני הצווים - של יעקב ושל יוסף, המבקשים להיקבר בה.  לשיטתם של פרשנים, אף שאר אחי יוסף נקברו בא"י, כחלק מהציווי של יוסף לאחיו, כפי שטוען רבינו בחיי:

".. והעליתם את עצמותי מזה. מן המקום הזה, יש שפירשו: כי כל שבט ושבט העלו עצמות השבטים, כגון שתאמר: שבט ראובן העלה עצמות ראובן אביהם, ושבט יהודה העלה עצמות יהודה אביהם, וכן כל שבט ושבט..." (רבינו בחיי בראשית  נ)

אולם המצב שבו יהודים שכל חייהם חיו בחו"ל ולפני מותם ציוו על בני ביתם לקברם בארץ ישראל, התקבל בביקורת רבה אצל חז"ל, לשיטתם למרות שיש חשיבות רבה לקבורה בארץ ישראל, יש חשיבות לא פחותה ממנה לחיות בארץ ישראל ולבנותה, כפי שמספר התלמוד הירושלמי:

"...דבר' בר קריא ור' אלעזר הוון מטיילין באיסטרין, ראו ארונות שהן באות מחוצה לארץ לארץ. אמר רבי בר קריא: רבי לעזר מה הועילו אילו? אני קורא עליהן נחלתי שמתם תועיבה בחייכם, ותבואו ותטמאו את ארצי במיתתכן. אמר ליה כיון שמגיעין לארץ היו נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן דכתיב וכפר אדמתו עמו..." (תלמוד ירושלמי מסכת כתובות פרק יב דף לה טור ב /ה"ג )

בעניו של ר' קריא קבורה בארץ ישראל, שלא מי שלא חי בה היא בבחינת תועבה וטומאת הארץ, אולם ר' אלעזר מרגיע את ר' קריא ואומר לו שיש עניין של כפרת עוונות למי שנקבר בארץ[5].

שכרו של יוסף בטיפול בקבורת יעקב אביו.

חז"ל מדגישים את פועלו של יוסף על מנת למלא את צואת אביו, כדי להביא אותו לקבורה, מתוך מטרה להעביר מסר של שכר לגומלי חסדים, ובעיקר חסד של אמת – חסד הנעשה עם המת. המדרש מציין את שכרו של יוסף, שמתוך שהתעסק בקבורת אביו, זכה ומשה התעסק בהעלאת עצמותיו לקבורה, דבר שיזכה את משה עצמו בכך שהקב"ה יתעסק בקבורתו[6]. אולם גם למי שמסיים את התהליך של המצווה יש חלק נכבד יותר ממי שהתחילה, עד כדי כך שנאמר: "..מצווה נקראת ע"ש גומרה.." על הכתוב בספר יהושע המציין שבני ישראל הם אלה שהעלו את יוסף ממצרים. ".. ְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה..." אומר הרד"ק

 "..אשר העלו בני ישראל - אע"פ שכתוב ויעל משה את עצמות יוסף עמו הוא הזהיר את בני ישראל להעלותם כמו ויבן שלמה והדומים לו, ובדרש כל המתחיל במצוה ואחר גומרה נקראת על שם האחרון ממי אתה למד ממשה דכתיב ויעל משה את עצמות יוסף עמו נסתלק משה במדבר ולא נכנס לארץ והכניסו ישראל עצמותיו לארץ וקברו אותם ונתלית המצוה בהם דכתיב אשר העלו בני ישראל ממצרים אשר העלה משה אין כתוב כאן אלא אשר העלו.." (רד"ק יהושע כד:לב )

וממשיך הרד"ק ומציין  שבקבורתו של יוסף דווקא ע"י בני ישראל, יש בה מעין תיקון של החטא שגרם לירידת יוסף למצרים, זאת לאור העובדה שהוא נקבר במקום שממנו הוא נמכר לעבדות - שכם, ושזהו גם אחד המקומות שהמקרא מציין שהם נקנו בכסף מלא.

"..קברו בשכם - דרשו בו משכם גנבוהו ולשכם החזירוהו ולפי הפשט לפי שהיה שכם בחלק אפרים ולכבוד יוסף קברוהו בנחלה הראשונה אשר היה ליעקב אבינו בארץ ישראל .."

קיים זה מה שכתוב בזה.

חז"ל מציינים את חשיבותו של יוסף בדרך מאוד מקורית, כאשר הם מביאים אגדה המספרת על תמיהתם של אומות העולם לאור התהלכות ארונו של יוסף לצידו של ארון הברית,

"...כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל מהלכין במדבר היה ארון השכינה וארונו שליוסף מהלכין זה בזה זה והיו העוברים והשבים אומרין מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו להן אחד של שכינה ואחד של מת. וכי אפשר למת להלך עם השכינה? אמרו קיים זה מה שכת' בזה..." (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יג )

מה גרם לחז"ל לעשות השוואה בין ארון יוסף לבין ארון הברית? נראה כי קיימת תופעה מעניינת וייחודית לגבי יוסף. - הוא האדם היחיד שמוזכר במקרא שלאחר מותו הוא מושם בארון. יותר מכך, למעט הציון הזה של הארון כארון קבורה, כל פעם שמוזכר הארון במקרא, הוא בא במשמעות של ארון הברית, ארון ה', ארון האלוקים, ארון העדות, וכד' . לכן נראה כי חז"ל רצו לתת ביטוי לאזכור היחידי של ארון שלא במשמעות דתית, ע"י כך שהם מציינים את סמיכותו של ארון יוסף לארון הברית. סמיכות הבאה להעיד על מעלתו וצדיקותו של יוסף כמי שקיים את התורה כולה. לכן ראוי שברגע זה של יציאת ישראל ממצרים, יהיה מי שיזכור את צואתו כדי לקיים אותה.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר