בס"ד

ט"ו בשבט – המסר שיש בו לאדם

פרשת בשלח – שבט תשע"ב

ט"ו בשבט הוא מסוג החגים שלא מוזכרים במקרא, ואע"פ שהוא מהצעירים שבחגי ישראל, הוא חדר לתודעה כחג – הטבע. חג שבו נותנים את הכבוד הראוי ליצירת האל – עולם הטבע. אמנם, המשנה מציינת את יום – ט"ו בשבט, כיום בעל משמעות מיוחדת – ראש השנה:

"..ארבעה ראשי שנים הם.: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה...באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו..." (משנה, ראש השנה, פ"א מ"א)   

אבל, אם נתבונן בכל ארבעת ראשי השנים המוזכרים, נראה שרק אחד מהם, הוא תאריך שנקבע כיום מועד במקרא – אחד בתשרי ראש השנה לשנים, אך לא בשל כך הוא מוזכר במשנה! כל התאריכים שנזכרו במשנה זו יש להם עניין כלכלי או חקלאי, ללא כל קשר למועדי ישראל. ראש השנה לאילן – התקבל כמעין חג ע"פ קביעת המקובלים בשלהי המאה-16,למרות שמבחינה דתית כשהוא מוזכר במשנה, הוא לא מצוין כיום חג, אלא כתאריך המצביע על סיומה של שנה חקלאית אחת, ותחילתה של שנה חדשה לעניין הדינים שחלים על הפרי, כגון דיני תרומות ומעשרות. כאשר פירות שתחילת הבשלתם, לפני התאריך ט"ו בשבט, יחשבו כפירות של השנה הקודמת, ופירות שחנטו אחרי תאריך זה – יחשבו כפירות של השנה החדשה.

אבל בשונה משאר החגים שאחד המאפיינים שלהם, הוא התפילה המיוחדת לאותו חג, לט"ו בשבט לא נקבעה תפילה מיוחדת. אמנם לא אומרים את תפילת התחנון, ונוהגים לעשות "סדר ט"ו בשבט"  סדר שמובא בספר "פרי עץ הדר", סדר זה מבוסס על הספר הקבלי "חמדת ימים" שיש מי שהחרימו אותו משום שראו אותו כספר שחובר ע"י "שבתאי צבי" משיח השקר[1]. או ע"י אחד ממאמיניו. אבל, כאמור לא נמצא סידור המכיל תפילה מיוחדת ליום זה, ועל כך אמר הסופר ש"י עגנון:

"..ריבונו של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה-עשר בשבט שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אני אינני מתרעם.." (ש"י עגנון, סיפור נאה על סידור תפילתי, אלו ואלו, עמ' רלח – מופיע במאמר מאת יואל רפל)

אופיו החגיגי של ט"ו בשבט, מזכיר שמחה פרטית של האדם, יותר מאשר שמחה ציבורית. לכן באמירה של התורה "כי האדם עץ השדה" יש עניין מיוחד שבו כל אדם יתבונן בשורשיו ובמורשתו, אך גם בפירותיו – צאצאיו ועתידם.

לענ"ד, יש באכילת פירות בט"ו בשבט, גם מעין תיקון חטא האדם הראשון, כשהקב"ה אוסר על האדם לאכול מפרי עץ הדעת, והוא עובר על איסור זה, נגזרה עליו מיתה, ולכאורה האדם היה צריך להרגיש הרגשת ניכור כלפי העץ, אבל דווקא ביום שנקבע כיום ראש השנה של האילן, בא האדם שימיו קצובים וקצרים משל האילן, ושמח בשמחתו של מי שבגלל פריו קצבו את ימיו. ובנוסף לכך, לעץ כרות יש תקווה שיצמח גם אם עלתה עליו יד הכורת, כדברי איוב: "..כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְינַקְתּוֹ לא תֶחְדָּל.."(איוב יד:ז) אך לא רק זאת, העץ ככל שגדל הוא ממשיך לתת פרי, בעוד שהאדם, ימי בחרותו ופוריותו מוגבלים.

האדם מצווה לעבד את האדמה, כדי לפתח את העולם

"..ואדם אין לעבוד את האדמה.."(בראשית ב:ה) כך מתארת התורה את מצב היקום טרם בריאת האדם. באמירה זו היא מעבירה מסר – העולם נברא בשבילך האדם, עליך לעבד אותו ולשמור על איכותו! גם אם בעיניך המקום הוא בבחינת גן עדן. ושלא תחשוב שבשל חטא האדם, נגזר עליו לעבוד את האדמה, אלא כך צווה האדם גם טרם החטא הקדמון, כדברי האברבנאל:

"..אמר הכתוב ואדם אין לעבוד את האדמה. ואמר ויניחהו ה' אלהים בג"ע לעבדה ולשמרה מכלל שצריכה היתה האדמה להעבד אפי' שלא חטא..." (אברבנאל בראשית ב)

החובה המוטלת על כל אדם בשמירת איכות הסביבה שבה הוא חי, באה לידי ביטוי בשמירה על עולם הצמחים. שמלבד המזון, הם משמשים אותו לצרכים רבים, ויותר מכך, הם גם בעלי השפעה על האקלים הסביבתי, לכן אומר המדרש:

"..בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך..." (קהלת רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה א [י"ג] ראה)

אך לא רק בשמירה על הקיים מחויב האדם, אחד הערכים החברתיים החשובים ביותר - הכרת הטוב, יכולה לבוא לידי ביטוי הגדול ביותר דווקא באמצעות ההתייחסות לעולם הצומח, לא לחינם המצווה הראשונה שהקב"ה מצווה את בני ישראל מיד עם כניסתם לארץ הייתה הנטיעה, מדוע? על כך דברי המדרש:

'אל תאמרו נשב ולא נטע, אלא היו זהירים בנטיעות. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת! .. לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות אלא כשם שמצא עוד יוסיף ויטע אפילו יהיה זקן, אמר הקב"ה לישראל למדו ממני כביכול אני צריך שנאמר (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם..." (מדרש תנחומא קדושים סימן ח)

והנה מסר נוסף העולה ממדרש זה, כשם שהתעסקותו הראשונה של הקב"ה בעולם שזה עתה ברא, הייתה הנטיעה, כך האדם המעוניין לשכלל את עולמו, יעסוק בנטיעה. כשם שהקב"ה לא זקוק לשום דבר בעולמו ובכל זאת מתעסק בנטיעה, כך גם כאשר האדם יגיע למי מנוחות, ימשיך לעסוק בתועלת החברה שבה הוא חי.

שבת שלום וחג שמח                                       בן שושן אלעזר