בס"ד

אז ישיר משה ובני ישראל

פרשת בשלח – שבת שירה, שבט תשע"ד

לשבת פרשת בשלח הצמידו חז"ל את הכינוי " שבת שירה" – שבת שבה אנו שומעים את משה ובני ישראל אומרים שירה ושבח להקב"ה על שגאלם מיד מצרים והעבירם בים סוף. השירה כאן היא ביטוי לפריקת המתח העצום שאחז בעם כשראו מאחריהם את פרעה וחילו מתקרבים אליהם, ומלפניהם הים שלא איפשר מנוסה של איש! ייתכן כי דווקא מחסום זה בדיעבד היה להם לטובה, שהרי בכך נשארו כקבוצה גדולה ולא קבוצות קטנות הנלחמות כל אחת על הישרדותה.

השירה פותחת בפסוקים: "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת לַה' וַיּאמְרוּ לֵאמר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאה גָּאָה סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלהֵי אָבִי וַאֲרמְמֶנְהוּ.." (שמות טו:א-ב)

עבדים, בהסטוריה האנושית יצרו לעצמם הווי של שירה, כחלק מהמאבק שלהם לשרוד והתקווה שלהם לעתיד טוב יותר, אך ברור שאין שירה זו שייך לסוג זה. על פניו נרא הכי השירה על הים, היא שירה ספונטנית, ועל כך כמובן יש לתהות, כיצד חוברה שירה זו ללא כל הכנה מוקדמת? וכיצד כל אחד ידע את מילותיה? על כך בא המדרש ואומר:

"...דרש ר' עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים בקשו לומר שירה, שרת עליהן רוח הקדש ואמרו שירה. כיצד אמרו שירה? כקטן שקורא את ההלל בבית הסופר ועונין אחריו על כל עניין ועניין. משה אמ' אשירה לה' וישראל אמרו אשירה לה'.." (תוספתא סוטה (ליברמן) פ"ו ה"ב)

כלומר, לא הייתה כאן שירה ספונטנית של ישראל אלא, משה היה מקריא משפט או פסוק, ובני ישראל היו חוזרים אחריו. למעשה כבר כאן רומז לנו רבי עקיבא שיתכן ובני ישראל אפילו לא הבינו לעומק את משמעותם של המילים היוצאות מפי משה, הן הבינו שיש שבח כללי להקב"ה, אך כפי שהקטן לומד בבית המלמד או ב"חיידר" ללא שהוא מבין את משמעות המילים, כך היו בני ישראל באותה השעה.  

לעומתו ר' לעזר סבור שהתפתחה כאן דינמיקה של השלמה בין משה לישראל, כדינמיקה בין המבוגרים למנהיג, כשם שיש בבית הכנסת, כשהחזן פותח בטקסט והקהל אחריו, בדומה למנהגים השונים של אמירת ההלל. כלומר בני ישראל נותנים את הכבוד והזכות למשה להוביל את השירה, אלא שהפעם מדובר ביחס בין מבוגרים, ולא בין גדול לילד, כשיטת רבי עקיבא, ונפקא מינא, שבני ישראל הבינו והתכוונו למשמעות כל מילה.

"...ר' לעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומ' כגדול[1] שמקרא את ההלל בבית הכנסת ועונין אחריו עניין ראשון משה אמ' אשירה לה' וישראל אמרו אשירה לה' משה אמ' עזי וזמרת יה וישראל אמרו אשירה לה' משה אמ' ה' איש מלחמה וגו' וישראל אמרו אשירה.." (תוספתא שם ה"ג)

המיוחד בדבריו הוא שבני ישראל לא אמרו למעשה את השירה, או לפחות את כולה, לשיטתו הם השתתפו רק באמירת הפזמון שהיה קל וקליט: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאה גָּאָה סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם כמובן שלא כך מופיעה השירה בתורה.

דעה נוספת המגשרת בין דברי ר' עקיבא לדברי ר' לעזר[אלעזר], היא דעת ר' נחמיה, שמפשט דבריו, נראה שהוא מסכים עם ר' עקיבא בדבר התופעה העל טבעית של אמירת שירה, שבאה מתוך חוויה רוחנית של רוח הקודש ששרתה על בני ישראל באותה שעה.

"...ר' נחמיה או' כבני אדם שקורין שמע בבית הכנסת שנ' ויאמרו לאמר מלמד שהיה משה פותח בדבר תחילה וישראל עונין אחריו וגומרין עמו משה אמ' אז ישיר וישראל אמרו אשירה לה' וגו' משה אמ' עזי וזמרת יה וישראל אמרו זה אלי ואנוהו משה אמ' ה' איש מלחמה וישראל אמרו ה' שמו.." (תוספתא שם ה"ג)

אולם, לשיטתו של ר' נחמיה, השירה התנהלה כדיאלוג בין משה לישראל, ע"י כך שמשה אומר את תחלתה של כל שורה בשירה, וישראל משלימים אותה. ומכאן שהם ידעו את כולה ולא למדו אותה ממשה באותו מעמד. רבינו בחיי מביא רעיון שמשלים את דברי ר' נחמיה מנקודת מבט שונה:

"..."משה ובני ישראל לאמר" ללמד כי משה ובני ישראל זכו לומר אותו קלוס בעצמו ואותה שירה שמשבחת המדה הנקראת זאת לה'....כי כל פסוקי השירה וכל עניניה הם כפולים וכן תמצא בהלל: "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"...והקלוס הכפול רמז לכח לפנים מכח, ועל כן באה השירה בלשון כפול כי הוא קלוס למדת רחמים ולשכינה, "אשירה לה'" ואח"כ "עזי וזמרת יה", "ה' שמו" ואח"כ "ימינך" שהוא מדת הדין, "מי כמכה באלים ה'" ואחר כך: "מי כמוכה נאדר בקדש" שהוא אדיר במעון קדשו בשמים, שאין בכל העליונים דומה לכבודו שהוא אדיר במעון קדשו, "מכון לשבתך פעלת ה'"..." (רבינו בחיי שמות טו:א)

גם לפי דברי רבינו בחיי, בדומה לדעת ר' נחמיה, ניתן לומר כי משה וישראל אמרו משפטים בעלי תוכן זהה, את בצורת ביטוי שונו, כעין תקבולת ספרתית, שבה משה פותח בלשון ספרותית אחת, ובני ישראל עונים לו בלשון ספרותית אחרת. וכאן נשאלת השאלה: מי הם אלה שעונים למשה? האם רק גברים או גם הנשים? האם רק המבוגרים או אולי גם הילדים? על כך אומר ר' יוסי הגלילי את הדברים הבאים:

"...תנו רבנן, דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה[2], וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו זה אלי ואנוהו, שנאמר: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. היה רבי מאיר אומר: מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה? שנאמר: מקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל..." (סוטה ל:א)

לשיטתו של ר' יוסי הגלילי, לא היה כאן דפוס מוכר של הובלת שירה או אולי תפילה, בדרך זו או אחרת, אלא כל מי שעבר את ים סוף, אפילו עולל בן יומו ואפילו עובר במעי אימו, חוו את רוח הקודש שהביא אותם לומר שירה להקב"ה על שהצילם מיד מצרים, שהרי כולם היו בסכנה, ולא רק חלק מעהם, לכן ראו כולם חובה לומר שירה, אע"פ שהדבר היה ברוח הקודש. וכמבון אפשר לשאול שאלה מתבקשת לאור השירה שנאמרב על הים: מדוע לא אמרו בני ישראל שירה כשיצאו ממצרים? על כך אומר ר' חיים בן עטאר, בפירושו הנפלא "האור החיים"

"..אז ישיר. לא היה צריך לומר אז אלא וישר משה וגו' והדבר מובן כי אז שוררו. אכן יכוין הכתוב להודיענו הכנת המושג. כי כשנכנסה בלבם יראת הרוממות והאמונה השלימה אז זכו לומר שירה ברוח הקודש.." (אור החיים שמות טו:א)

שבת שלום ומבורך                        בן שושן אלעזר