בס"ד

גדולתו של משה - התוכחה

פרשת דברים – אב – תש"ע

ספר דברים מכיל בתוכו שלושה נאומים מרכזיים הכוללים סקירה היסטורית מרגע יציאת העם ממצרים, מצוות ותוכחות ששכר ועונש בצידן. אולם נראה כי המוטיב המרכזי של ספר זה הוא נתון בעיקר לתוכחה שמשה מוכיח את בני ישראל לפני מותו. אחת השאלות המרכזיות לגבי ספר דברים היא, האם משה אומר את הדברים על דעתו או שגם ספר זה הוא המשכם של ארבעת הספרים הקודמים לו? שאלה זו משתקפת היטב בדברי המדרש שתמהה על סגנון פתיחתו של ספר דברים ושואל "אלה הדברים אשר דבר משה..", וכי שאר התורה לא אמר משה מפי הקב"ה? אלא מלמד שמשה נוקט בספר זה בדרך התוכחה.

"..אלה הדברים אשר דבר משה וגו', וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד? והלא הוא כתב את כל התורה כולה, כנאמר: ויכתוב משה את כל התורה הזאת. מה תלמוד לומר אלה הדברים? מלמד שהיו דברי תוכחה! שנאמר: וישמן ישורון ויבעט.." (מדרש ספרי דברים א).

כך או כך, ניתן להבחין שמשה לא עושה סיכום של מסכת חייו עלי אדמות כדי להרשים את העם בגדולתו או במעמדו המיוחד. גדולתו של משה היא שגם ברגעי חייו האחרונים הוא לא מנסה להתחנף ולמצוא חן. הוא - בעל האמת הנוקבת, חייב לומר את מה שעל ליבו לטובת העם ולמען עתידו. המדרש אומר שלא לחינם משה הוא זה אשר היה צריך להוכיחן, הוא הוצרך לכך דווקא משום אהבתו ופועלו למען העם, זאת בעיקר כדי לתת גושפנקא לתוכחות של משה את העם:

אלה הדברים. אמר רבי אחא ב"ר חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה, אלא אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו. ואילו ברכם משה, היו אומות העולם אומרים: אוהבן ברכן. אמר הקב"ה: יוכיחן משה שאוהבן, ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל.." (דברים רבה א)

מטבע הדברים לא קל לשמוע תוכחה וביקורת נוקבת, אך נראה כי קשה שבעתיים לומר את התוכחה. שהרי התוכחה צריכה ליפול על אוזניים המעוניינות לשמוע ולהקשיב, על כך אומרת הגמרא:

"..אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח, אם אמר לו: טול קיסם מבין שינך!' אמר לו: 'טול קורה מבין עיניך! אמר רבי אלעזר בן עזריה : תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אמר רבי עקיבא: תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח..". (ערכין טז, ע"ב)

הגמרא מתארת את הבעייתיות שיש בדברי התוכחה:

א.      המוכיח צריך להיות ראוי ונקי מכל רבב, כדי שתוכחתו תתקבל. שאם לא כן עונים לו " טול קורה מבין עיניך" כלומר מעשיך גרועים יותר משל זה שאתה מוכיח אותו. ומוסיפה הגמרא ואומרת: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (בבא מציעא קז, ע"א)

ב.      האם יש מי שמוכן לשמוע ולקבל את התוכחה. כלומר האם יש הקשבה וכבוד הדדי בין בני האדם בחברה שבה הם חיים. על זה אומרת הגמרא:

"... רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם, נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באות לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר (משלי כ"ד, כה'): 'ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב..." (תמיד ככ, ע"א)

חז"ל הגדילו ואמרו שיש פעמים שעדיף לא להוכיח את העם כדי לא להביאו לידי חטא בזדון, שעונשו חמור יותר מאשר חטא שנעשה בשגגה. כלומר יש תוכחות שעדיף לאמרן בעיקר כאשר יש סבירות טובה שהתוכחה תתקבל ותעשה רושם על השומעים, ואם לאו עדיף להבליג כפי שאומרים  חז"ל: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין..".(ביצה דף ל ע"א)

ג.       לא כל מי שיש לו את הידע הנחוץ וניקיון הכפיים, הוא גם זה שמוכשר לומר דברי תוכחה. שהרי הגמרא אומרת שיש מצב שהציבור לא אוהב תלמיד חכם בגלל תוכן ואופן תוכחותיו:

  "..אמר אביי: תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו – לא משום שהוא מעולה ביותר, אלא משום שאינו מוכיחם בדברי שמים..." (כתובות קה, ע"ב)

משה פותח בנאום הראשון שהוא כאמור סקירה היסטורית של העם מרגע יציאתו ממצרים. מעניין כי ספר דברים הנקרא גם משנה תורה, לא עוסק בתהליך בריאת העולם ותולדות משפחות האבות. זאת כנראה מתוך ההבנה שהחוויות שחווה העם, הם בפני עצמם אירועים מכוננים מספיק חזקים בתולדות העם. חוויות אלה יש בכוחם לעצב את העם ולהביאו להכרה בגדולתו ומלכותו של הקב"ה בעולם, יותר מכל אירוע היסטורי אחר שהיה רחוק מהם שנים רבות. אך לשיטתו של רש"י סקירה היסטורית זו היא לא מתוך מגמה לזכור את ההיסטוריה של העם לשם הזיכרון בלבד, אלא יש בה תוכחה מרומזת על חטאי העם במהלך המסע במדבר.

"..אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:

במדבר - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז ג) מי יתן מותנו וגו':

בערבה - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:

מול סוף - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו א):

בין פארן ובין תפל ולבן - אמר רבי יוחנן [רשב"י]: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא ה) ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים:

וחצרות - במחלוקתו של קרח. דבר אחר: אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום:

ודי זהב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל.." (רש"י דברים א:א)

הדרך שבה נוקט משה היא דרך ההתבוננות בעבר כדי לשפר את העתיד. הזכרת המקומות שבהם חטאו העם נועדה לשתף את העם ולהביאו לידי הקשבה והפקת לקחים מהעבר. כלומר תוכחתו של משה מבוססת על ניתוח התנהגותו של העם בעבר. לכן עומדת כאן שאלתו של האברבנאל בדבר סדר האירועים שמשה מזכיר, סדר שהוא לא ע"פ התרחשותם הכרונולוגית, ויותר מכך חלק מהאירועים הוא משמיט בסקירתו ההיסטורית:

"אם היתה כוונת משה רבינו להוכיחם על עוונותיהם, יקשה מאד, למה לא התחיל ממעשה העגל, שהיה החטא הראשון...ואין לומר ששכחו [את החטא העגל], כי הנה בפרשת עקב (דב' ט) הביאו והאריך בסיפורו. ואם כן יקשה, למה הביא ראשונה חטא המרגלים שהיה אחרון בזמן, ובאחרונה הביא חטא העגל שהיה החטא הראשון? גם חטא המתאוננים רע .. וחטא המתאוים בקברות התאוה .. ששניהם קדמו לעניין המרגלים, יקשה למה לא הזכירם כאן והביאם בפרשת עקב (דברים ט,כב)? ובאו - אם כן - העוונות בלי סידור!..." (פירוש האברבנאל הקדמה לספר דברים)

נראה כי התשובה שלאלות אלה נעוצה בעובדה שפעמים רבות שהמקרא מזכיר אירועים הוא לא מזכירם בסדר התרחשותם, כדי להדגיש את העובדה שהמקרא הוא לא ספר היסטוריה, הוא אומנם מכיל פרטים היסטוריים רבים, אך הם באים רק כערך מוסף ולא כעיקר, כך גם משה, הוא לא עוסק בהיסטוריה, אותו מעניין הדברים שישפיעו כרגע על העם. הוא מזהה שיש דפוסי פעולה שחוזרים על עצמם אצל העם, ובאמצעותם הוא מנסה להזהיר את העם כדי שישנו את טבעם. ידוע למשה שלא ניתן לשנות בין – רגע  את התנהגותו ואופיו של העם, אך ברור לו שהדבר ניתן! ולכן יש להמשיך בתהליך שבו הוא החל. מאוסף של עבדים הוא הצליח לגבש אותם עד לכדי היותם עם בעל מערכת חוקים אלוהית, ומבנה מוגדר של שבטים בעלי זיקה הדדית.

משנה תורה.

ספר דברים כולל בתוכו כאמור לא רק תוכחות אלא גם מצוות ומשפטים רבים, שחלקם נראים אף חדשים. חז"ל שאלו מדוע ספר זה נקרא משנה תורה. האם משום שהוא עושה סקירה היסטורית של תולדות העם מרגע יציאתו ממצרים. אם התשובה לכך היא חיובית. הרי יש בפנינו קושיה לא פשוטה, שהרי ידוע כי אם נמצאת אות מיותרת בספר התורה, הספר פסול. אם כך כיצד ייתכן שימצא ספר שלם מיותר? נראה שבעל ה"עמק דבר" מתרץ קושיה זו באומרו:

"..בספר דברים לא נמצא הרבה מצוות שנשה, ומה שנשנה אינו מיותר ח"ו....ומשמעו פירוש וביאור עד שמעמיק על דקדוק לשון התורה...משהו נקרא בשמו "משנה תורה", לשון שינון של תורה.." (הקדמת העמק דבר לספר דברים)

העמק דבר נוקט כאן בכלל שקבעו חז"ל "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.." כלומר ספר התורה מכיל פרטים רבים שנראים כחוזרים על עצמם, ולכאורה יש בכך ייתור, אולם העמק דבר טוען שע"פ כלל זה, ניתן לומר שהחזרה היא בעצם לשם חידוד הנושא וביאורו. דוגמה לכך ניתן לראות פרשת המרגלים הנזכרת שוב בפרשת דברים:

"ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ...ויטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים..." (דברים א: כג)

אם נתבונן בפשט הכתוב בספר במדבר, נחשוב כי היוזמה לשליחת המרגלים הייתה של הקב"ה, אולם ע"פ הנאמר בספר דברים, משה מבהיר כי היוזמה הייתה של העם, יוזמה שהתקבלה בברכה ע"י משה. יותר מכך ניתן לשער שאפילו משה עצמו נענש בגלל חטא המרגלים, שהרי בסמוך להזכרת המאורע ההיסטורי הזה, אומר משה "..גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה.." (שם, לז).

הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים מציין אף הוא שעניינו של הספר הוא ביאור רוב המצוות שבתורה. הוא מדגיש את המילה רוב משום שהספר ממעט לעסוק במצוות השייכות לכוהנים, שעניינם מפורט מאוד בספר ויקרא.

 "...הספר הזה ענינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה, שכבר ביאר אות' להם, והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה..." (הקדמת פירוש הרמב"ן לספר דברים)

הרמב"ן מציין שעיקר האזהרות והמצוות מופנות לדור הבנים העומדים לפני הכניסה לארץ, ומטבע הדברים הם יהיו סקרנים ללמוד ולהכיר את התרבות של העמים שישבו בארץ כנען לפניהם, לכן יש כאן שילוב של תוכחות ומצוות הקשורות לעבודת אלילים, מה גם שיש מצוות שקשורות רק לארץ ישראל: כגון מצוות השמיטה, היובל וכלל מצוות הקשורות לבית המקדש. ולכן יש הכרח להדגישם במעמד זה

 אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות וכו' ". (הרמב"ן, שם)

מנגד, ניתן לזהות גישה נוספת העולה מתוך דברי העמק דבר, גישה שטוענת כי ספר דברים מתאפיין בכתובים רבים שיש הבדל משמעותי בין הפשט לדרש שלהם. זו סיבה נוספת הנותנת לו את שמו "משנה תורה" כלומר, כפילות המשמעות של פסוקים רבים שיש בספר.

"...ואם נרצה לפרש משנה משום כפול כהבנת הגמרא בסנהדרין [כא:ב].תהיה הכונה לפי הפשט ביחוד על זה הספר, משום שבזה הספר יש הרבה מקראות שאי אפשר לפי הפשט ההכרחי..."

ניתן להבחין בגישה נוספת שמציע העמק – דבר, לשיטתו משנה התורה מתייחס בעיקר לגבי ספר התורה הנוסף שהיה כל מלך בישראל מחויב לכתוב, בנוסף לחיוב כתיבת ספר ע"י כל אחד מבני ישראל.

וכן בפרשת המלך כתיב:וכתב לו את משנה התורה ..ואע"ג דמצוות כתיבה הייתה כל התורה כולה בשלמות דווקא.מ"מ [מכל מקום] שיביט המלך בו תמיד כדי להגיע לתכלית המבואר שם.."" (שם)

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר