בס"ד

על קנאות עיוורת –מתוך אגדות החורבן

פרשת דברים,  שבת חזון, - אב תשע"ב

חורבן בית המקדש הוא אחד האירועים הקשים ביותר בהוויה היהודית, המרכז הרוחני שסימל את נוכחות האל בעולם, חרב בידי אדם! וזו לא הפעם הראשונה. אבל חמור מכך, יהיו מי שיטענו שחורבן בית המקדש מסמל חלילה את הסתלקות השכינה מקרב בני ישראל. כדברי הנביא: "... וַתּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדנָי שְׁכֵחָנִי.." (ישעיהו מט:יד) ואין הדבר פשוט כלל ועיקר, שהרי כל תכליתו של עם ישראל הוא להביא לידי ידיעת האל ולפרסם את שמו בגויים. אולם אם האל בוחר לצאת מתוך עמו הדבר יוצר בעיה תיאולוגית חמורה – כיצד ניתן יהיה להסביר לאומות העולם שהקשר בין האל לעמו עדיין קיים, אם לא במישור הגלוי, אז לפחות במישור בסמוי? ואכן, הגמרא מציינת מחלוקת תנאים בדבר נוכחות האל בעולמו:

"...א"ר שמואל בר נחמן עד שלא חרב ביהמ"ק [בית המקדש] היתה שכינה שורה בתוכו, ר"א [רבי אלעזר] אומר לא זזה השכינה מתוך ההיכל שנאמר: והיו עיני ולבי שם וגו'...אע"פ שהוא חרב הרי הוא בקדושתו, בא וראה מה כורש אומר: אל האלהים אשר בירושלים, אמר להן אע"פ שהוא חרב האלהים אינו זז משם, א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי..אף הקב"ה אע"פ שהוא נראה כמסלק שכינתו מבית המקדש עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם..." (שמות רבה (וילנא) שמות פרשה ב)

חכמים מנסים לצמצם את נוכחות האל בעולמו אפילו לשרידי בית המקדש, כגון רחבת הר הבית. או הכותל המערבי, ובלבד שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לבוא ולטעון ואולי אפילו לשכנע את העם היושב בציון שעזב אותם האל. לכן הקב"ה ממהר ועונה לעם: "...הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנכִי לא אֶשְׁכָּחֵךְ: "...הֵן עַל כַּפַּיִם חַקּתִיךְ חוֹמתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד.." (ישעיהו מט:יד). כפי שהאם לא יכולה לשכוח את בניה, כך הקב"ה לא ישכח את עמו.

מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ:( ישעיהו מט:יז)

הנביא ישעיה מנבא נבואת נחמה המצביעה על הוצאת כל החושבים רע על ישראל, מקרב הארץ, אולם פסוק זה הוא דו משמעי – ההורסים והמחריבים, פעמים רבות הם חלק מהעם! הגמרא במסכת גיטין מתאר מחלוקות קשות בין הנצורים בירושלים, מחלוקות שהביאו בסופו של דבר לסוף הטראגי של כל היושבים בה. ונראה שדווקא בשל מחלוקות אלה אומרת הגמרא שהמצור על ירושלים ארך שלוש שנים[1] בטרם החל כיבוש העיר, שהרי ככל שהמחלוקות ילכו ויגברו כוח המגינים ילך ויקטן. במהלך שלוש שנים אלה צרו עליה מספר מצביאים: קסטיוס גאלוס שהובס ונמלט לאחר שכמעט והצליח לדכא את המרד. ולפי האגדה התלמודית גם נירון קיסר צר על ירושלים, אך בחר שלא לכבשה משום שפחד מנקמת האל על מי שיחריב את עיור – ירושלים, ולבסוף אף התגייר[2], עיון בדברי הגמרא יגלה סתירה לדעה זו, שהרי הוא עצמו התאבד ולכן יתכן שמדובר בשליח של הקיסר נירון אשר בא בשמו. לאחר מכן מגיע אספסינוס והוא זה שמחזיק את המצור קרוב לשלוש שנים. כך לדברי הגמרא:

"...שדריה עילוייהו [שלחו על ירושלים את] לאספסיינוס קיסר. אתא, צר עלה תלת שני. הוו בה הנהו תלתא עתירי [היו בה שלושה עשירים]: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת; נקדימון בן גוריון, שנקדה לו חמה בעבורו; בן כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע; בן ציצית הכסת, שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות....חד [נקדימון בן גוריון] אמר להו: אנא זיינא להו בחיטי ושערי,[אני אזון את כולם בחיטים ושעורים] וחד[בן כלבא שבוע]  אמר להו: בדחמרא ובדמלחא ומשחא[ביין במלח ובשמן], וחד [בן ציצית הכסת], אמר להו: בדציבי [בעצים], ושבחו רבנן לדציבי.."(גיטין נו:א).

האגדה מספרת שהיו בירושלים אנשים שיכלו לכלכל את העיר בימי המצור הממושך. והנה כאשר כל אחד מתחייב לספק מצרכים שונים, היה אחד (בן ציצית הכסת) שהתחייב להביא עצים, כנראה שהכוונה לעצי שריפה ולא עצים לנטיעה, והמפתיע בכל האגדה הזו, שדווקא אותו משבחים חכמים! מדוע? האם עצים לבעירה חשובים יותר ממצרכי מזון? אלא, צריך לזכור בירושלים פועלים כתות שונות בעלי השקפות מנוגדות, הקנאים - בריונים, שבינהם נמצא גם בן אחותו של ריב"ז, מובילים קו ניצי חסר פשרות, לא רק בהתייחס לרומאים אלא אפילו בקרב מי שמציע נקודת מבט שונה, כגון הידברות עם הרומאים או אפילו כניעה, מתוך מטרה להציל את מה שאפשר. לכן נראה שיש כאן מסר לשאר העם – העצים מסמלים את הביקורת של החכמים על ההנהגה המיליטנטית שמובילה את העיר לקראת חורבן, סופה של העיר לעלות באש! אבל לפני שהרומאים יעלו אותה באש, תתחיל האש הפנימית מתוך המחלוקות של הכתות השונות שהיו בירושלים:

"...הוו בהו הנהו בריוני,[היו ביניהם אותם בריונים] אמרו להו רבנן: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו,[נצא ונעשה שלום בינינו] לא שבקינהו.[לא הניחו להם] אמרו להו [הבריונים לחכמים]: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו,[נצא ונלחם בהם] אמרו להו רבנן: לא מסתייעא מילתא.[לא מסתייע הדבר בשעה זו] קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, [קמו הבריונים ושרפו את המחסנים של החיטים והשעורים]והוה כפנא [והיה רעב]..." (גיטין נו:א).

אכן, השרפה הפנימית החלה. ובכל זאת, על מה ראו ככה הבריונים לשרוף את מחסני המזון, איזה אינטרס היה להם במעשה זה? לענ"ד יתכן, שלשיטתם עדיף לצאת למערכה דווקא בשלב זה, ולא כשכוחותיהם יחלשו בעקבות מצור ממושך. אם כן, כדי לאלץ את רוב הנצורים לצאת למלחמה הם דוחקים אותם לחרפת רעב, כך שלא תישאר להם ברירה, אלא להלחם. מולם ניצבים חכמים ובראשם ריב"ז שלא נותנים סיכוי למרד, ולכן מעוניינים במשא ומתן עם המצביא הרומי כדי למזער את הנזק הצפוי, בשלב זה קולם נופל על אוזניים ערילות.

בין שני הכתות האלה נמצאים עשירי ירושלים, אך קשה לעמוד על דעתם ולקבוע האם יש בעצתם סימן לתמיכה במרד או הצעה כנה לבוא לעזרת העם בשעת מצוקה? כך או כך, גם להם כנראה אין השפעה על הקנאים שמחזיקים את הרוב הדומם כבני ערובה. כאן אפשר לעמוד על האירוניה שיש בדברי החכמים ששבחו את מי שרצה לתרום עצים, מסתבר שחכמים הבינו שאין סיכוי למרד, הצעת מצרכי המזון טובה ככל שתהיה לא תציל את חורבן העיר, הסמליות שיש בעצים שנועדו לשריפה אמורה הייתה לפקוח את עיני כל העם כולל המורדים ואולי גם להכריח את העשירים להביע עמדה נחרצת בדבר הסכנה האורבת לעיר דווקא מבפנים.

מותו של נירון מביא את בחירתו של אספסינוס לקיסר רומי. ומכאן את המשך המצור ומלאכת הכיבוש הוא מפקיד בידי בנו טיטוס, שלבסוף כובש את העיר ומחריב את בית המקדש. שיבנה במהרה בימינו , אמן.

שבת שלום ומבורך                              בן שושן אלעזר