בס"ד

עין תחת עין – ממש!?

פרשת אמור – אייר תש"ע

פרשת אמור מפגישה אותנו עם מערכת חוקים מאוד ברורה ומאוד קשוחה בדיני הנזיקין, אולם חז"ל לימדונו שאין לראותם כפשוטו של מקרא. התורה אומרת:

 "...וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:  שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:  מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם..." (ויקרא כד:יח-כב)

פשוטו של מקרא – לכאורה יש להוציא עין למי שהוציא עין, יש לגרום לנזק זהה לזה של הנפגע גם אצל הפוגע, או כלשון המקרא: ".. כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ..." (שם). אך כאשר מתבוננים בדיוני חז"ל העוסקים בדיני נזיקין, אנו מגלים חשיבה רעיונית מאוד עמוקה בישומו של מה שנקרא פשוטו של מקרא. כלומר האם כדי לגלות את הכוונה הנכונה שאליה התכוון המקרא, יש לחקור ולדרוש כדי להגיע למשמעות הנאמר? או דווקא מה שמצטייר בעיני הקורא ההדיוט, דווקא היא כוונת המקרא? ר' יהודה הלוי מביא בספר הכוזרי ויכוח פילוסופי בין החכם היהודי (החבר) לבין מלך כוזרים ( הכוזרי), בדבר משמעותה של הדת בחיי האדם, ובין היתר יש התייחסות גם לכוונת התורה בענייני דיני העונשין למי שחובל בחברו:

"...אמר הכוזרי: הלא עונש הנזק מפורש בתורה, במה שאמר " עין תחת עין" (שמות כ"א כ"ד), וכאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כ"ד כ').

"..אמר החבר: והלא נאמר בו אחר כן; "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" (ויקרא כ"ד י"ח), הלא זה הכופר. והלא לא היה אומר מי שהכה סוסך הכה סוסו אבל אומר קח סוסו, כי אין לך תועלת בהכות סוסו, וכן מי שכרת ידך אין אומרים לך קח ידו, כי אין לך תועלת בכרות את ידו..." (ספר הכוזרי מאמר ג אות מו-מז )

גישתו של ריה"ל מצביע שאין שום צורך בעונש רק לשם עונש, שהרי מכך לא תצמח שום תועלת למי שנפגע. הדבר נכון במי שניזוק בחבלה המצריכה תהליך של ריפוי, כאשר ההוצאות הן על חשבון המזיק, והדבר נכון בהחלט אף כאשר הנזק הוא בלתי הפיך. אך כאן יש גישה שמחייבת לראות האם אכן במקרה של השחתה של איבר, התורה התכוונה לעשיית נזק גופני באיברו המקביל של הפוגע? תשובתו של ריה"ל מראה שהדבר בלתי אפשרי:

 כל שכן שהיה נכנס בדינין האלה מה שסותר אותו השכל, מפצע תחת פצע וחבורה תחת חבורה, איך נוכל לשער זה, שמא ימות אחד מהם מפצע ולא ימות האחר מכמותו, ואיך נוכל לשער כמותו, ואיך נקח עין מי שאין לו אלא עין אחת כופר עין מי שיש לו שתי עינים, וישאר האחד סומא והשני בעין אחת, והתורה אמרה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. ומה צרכי לדבר עמך על אלה החלקים, אחרי אשר הקדמתי לך צורך הקבלה עם אמתת המקובל מהם וגדולתם וחכמתם והשתדלותם..." (ספר הכוזרי מאמר ג אות מו)

גישה זו המסתמכת על דברי חכמים בגמרא, מצביעה על עומק פילוסופי, שמטרתו להבהיר שיש לעשות ככל אשר ניתן על – מנת למזער את הנזק. יותר מכך – הציווי ".... כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו....." הוא חוק שכמעט בלתי ניתן לביצוע כלשונו! שהרי אם מי שסימא את עין חברו היה כבר סומא, כיצד אפשר יהיה לסמא אותו, אפילו אם סומא הוא רק בעינו האחת, הרי תוצאות עיוורון גם בעינו השנייה היא בעלת תוצאות חמורות הרבה יותר, ומה גם שלא תצמח כל תועלת לנפגע מכך! ויותר מכך תוצאות הנזק מהחבלה בפוגע יכולות להתפתח לכדי פגיעה חמורה אף באיברים אחרים של המזיק, והרי לכך לא התכוונה התורה. רעיון זה מוצג ע"י רשב"י בגמרא:

"...רבי שמעון בן יוחי אומר: עין תחת עין - ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא, קיטע - וקיטע, חיגר - וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם! אמרי: ומאי קושיא? דלמא היכא דאפשר - אפשר, היכא דלא אפשר - לא אפשר ופטרינן ליה..."(תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פד עמוד א )

תרגום חופשי:רשב"י אומר: עין תחת עין – [הכוונה לתשלומי] ממון. ואם תאמר אולי הכוונה לעין ממש? [על כך הוא אומר]: הרי שהיה סומא וסימא, קיטע - וקיטע, חיגר - וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? [והרי] התורה אמרה, משפט אחד יהיה לכם, משפט השווה לכולם! [כלומר יש צורך בפתרון שיענה על מגוון מצבים אפשריים, גם כאלו שהם חריגים], על כך עונה הגמרא: מה הקושיה? היכן שהדבר בר ביצוע, תהיה ענישה גופנית, היכן שלא ניתן, תהיה ענישה כספית.

הרמב"ם בספר "מורה הנבוכים" מציין שיש מקרים שבהם אין מנוס מענישה גופנית, כגון במקרה של הריגת אדם במזיד, אזי יש חיוב לבצע את הכתוב בתורה כלשונו:

"..אבל נפש בנפש בהכרח, בהשוות הקטן לגדול והעבד לבן חורין והחכם לסכל, שאין בכל חטאת האדם יותר גדול מזה, ומי שחסר אבר יחוסר אבר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון, כי הכונה הנה לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד, ועם כל זה יש לי במה שאמרו בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים, והמכות אשר א"א לעשות כיוצא בם בשוה דינם בתשלומין..." (ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מא ד"ה המצות אשר )

הרעיון שבמקרה של רצח אין תשלום כופר, הוא בכדי שלא תהיה איפה – ואיפה, בין מי שיש בידו לשלם כופר למי שהוא חסר אמצעים. לכן לדעתו יש מקום אפילו לענישה גופנית בעיקר משום שערך הכסף אצל העשיר קטן הוא מערכו אצל העני, לכן אין משפט אחד אצל כולם! ומוסיף הרמב"ם ואומר:

"..ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר (במדבר ל"ה ל"א - ל"ג) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ.." (רמב"ם: "הלכות רוצח ושמירת הנפש" פרק – א :ד)

לשיטתו של הרמב"ם אין משמעות לדעתם של משפחת הנפגע במקרה של נזק חמור כרצח. במקרה כזה הבעיה היא לא רק הנזק ותוצאותיו לגבי הנפגע – מוות, אלא יש כאן ענין של דין תורנ מפורש "... ולא תקחו כופר לנפש רוצח...". עם זאת ניתן לומר כי חז"ל התייחסו לחוקי התורה הנוגעים לדיני נזיקין בפרט, במידה כזו שיש בה גם משום לפנים משורת הדין, כלומר גם אם משמעות החוק היא החמרה בעונש, חז"ל ניסו למצוא דווקא את ההקלה בעונש, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במאמרו של ר' יוחנן:

"...אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין..." ( בבא מציעא ל ע"ב(

בעל הפירוש "קו לקו"(יונה בן פנחס) מציין כי יש כאן התפתחות של הבנת המקרא לאורך הדורות, כלומר, פשוטו של מקרא אכן מצדיק ענישה גופנית בדיני חובל ומזיק לחברו, אולם ככל שהעמיקו בלימוד המקרא, יכלו למצוא יותר ויותר סימוכין גם כדי להקל בדין.

גישתו של הפרשן מצביעה על מה שאמרו חכמים: "..הפוך בה והפוך בה דכולא בה.."(מסכת אבות ה: ). כלומר מתוך עיון וחקירה של פסוקי המקרא, ניתן למצוא סימוכין להרבה רעיונות של חז"ל, כך בניתן לפרשם ברבדים שונים של ההגות היהודית.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר