בס"ד

וָאמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:- בין זיכרון לתקומה

פרשת אמור – אייר תשע"א

משחר לידתו, נאלץ עם ישראל להחזיק בסיף ולהתמודד במלחמת הישרדות תמידית מול אויב ומתנקש. גם ביום שמסמל יותר מכל את חירותו של עם ישראל – הפסח,  מסדר הגדה דואג להזכיר ".. שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו.." ואפילו כאשר נדמה כי " חיל אחז יושבי פלשת"  גם אז מתייצב עמלק כדי לזנב בעם ולנסות למצוא את נקודת התורפה כדי להכות. מה גם שזה היה לאחר שה' מבטיח"..ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.". מה כוונת כתוב זה? האם יש לשבת בחיבוק ידיים, נוכח כל סכנה מתקרבת? וודאי שלא! אלא בוא וראה, במה הקב"ה רוצה שהתבונן? כנראה שבאחד הרגעים הנשגבים ביותר בתולדות העם, הקב"ה רוצה להעביר מסר – כל מלחמה בין בני אדם לא תשווה לנזק שהקב"ה יכול לחולל בעולם באמצעות אחד מכוחות הטבע שבשליטתו. לכן ואתם תחרישון, משמעו התבוננו בעיון רב בכוחו וגבורתו של ה'. התבוננו היטב כי לא עם שוחר מלחמה אתם, עשו הכל למנוע אותה. אולם אם חלילה תתרחש, השב מלחמה שערה!

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, מעורר תמיד את השאלה המתבקשת: כיצד עם עובר במעבר חד, מהתייחדות עם זכר הנופלים, לפרץ חגיגות השמחה לכבוד עצמאותה של המדינה? ואם לא די בכך, הרי בשנים הראשונות לקום המדינה, טקסי יום הזיכרון וחגיגות העצמאות נערכו באותו היום ממש. מדוע? יתכן והתשובה נמצאת בדברי הנביא ישעיה: "..אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.."(ישעיהו נח:ח). הפצעים לא מגלידים במהרה, הם זקוקים לתהליך מתמשך ולזמן ארוך, אולם יש רגע שהוא כמו שחר חדש עבור הדואב, והרגע הזה דק הוא כחוט השערה, בין הרגשת ההקלה לבין הכאב, לכן אומר המדרש:

"... לפיכך משולה הגאולה כשחר, שנאמר אז יבקע כשחר אורך, ולמה נמשלה כשחר, שאין לך אפילה גדולה יותר מאותה שעה [הסמוכה לשחר]..." (מדרש תהלים מזמור יח )

הנה כי כן, העצבות והיגון משולים לאפילה, הגאולה ועצמאות העם משולים לשחר, והרווח ביניהם הוא כפסע דק. למעשה, שמחה המהולה בעצב, היא מאפיין נפוץ בתולדות עם ישראל, כך באמצע נבואת התוכחה אומר הנביא יחזקאל גם דברי נחמה:"..וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי."(יחזקאל טז:ו) רוצה לומר, הדם שנשפך לא היה לשווא, דם זה זועק לפני כסא הכבוד ומבקש רחמים על עם ישראל. דברים אלה הם תשובה לדברי משורר ספר תהלים: "..לָמָּה יאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ.."(תהלים עט:י) אולם קיימת גם האפשרות שבדברי הנביא יחזקאל יש רמז גם לדם הלידה. כפי שהאישה כורעת ללדת בחבלי לידה קשים, המלווים בדם הלידה, כך יום העצמאות, שהוא יום ההולדת של ישראל, בא אחרי ייסורי לידה קשים, ודם החללים על תקומתה הם כדם היולדת.

אם כן, אין ספק כי יש קשר בל ינותק בין עצמאות ישראל למחיר הדמים היקר שגבתה האדמה הזאת, כדי למלאת את יעודה ההיסטורי כמדינת העם היהודי. שהרי ברור שדם הנופלים היה למען מטרה נעלה זו. לכן ראוי שהקשר ביניהם יבוא לידי ביטוי גם בהיבט של פעולה ותוצאה. דוגמא לכך מצאנו אצל הנביא ישעיהו, כאשר הוא נותן ביטוי למעבר בין מצב של עצב למצב של שמחה, מתוך הדלות תבוא ההתרוממות, או כהגדרתו:

"..לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה, וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר..." (ישעיהו סא:ג)

תחת כל קדרות ועצב, נמצאים הזרעים של הנחמה, הם בסכ"ה מכוסים בקליפה, אבל יש בכוחם להבקיעה ולנבוט: "פאר תחת אפר" וכן "שמן ששון תחת אבל"... וכד'. כך הוא המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, ברגע אחד אנו מבקיעים את הקליפה כדי להראות שדמם של הנופלים לא היה לשווא. דמם הוא זה אשר הבקיע את האפר וניצח את הרוח הכהה. אין זה דם יהודי הנשפך ללא רחם בגלות, אין זה דם שנשפך בפרעות ובהתפרצויות אנטישמיות, זה דם של מי שלחם על חירות! על פיסת ארץ שבה היהודי ירגיש שייכות, גם אם האיום הקיומי לא סר לחלוטין. על כן הסמיכות בין שני הימים – יום הזיכרון ויום העצמאות, נראה כמתבקש מאליו, עם כל הקושי הכרוך בדבר.

     למעשה, קביעתו של יום זיכרון לנופלים על תקומת המדינה נקבע עוד לפני קמת המדינה[1], בעקבות מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט[2] (1936 – 1939). באופן שיש בו כמעין נבואה שמגשימה את עצמה, יום הזיכרון הראשון היה בים ד' באייר ת"ש. שמונה שנים בדיוק לפני יום הכרזת המדינה, שהייתה מתוכננת ליום ה' באייר תש"ח. כלומר  - קביעת יום העצמאות הייתה למעשה, צירוף מקרים מדהים בין יום הזיכרון, ליום הקמת המדינה. דבר שקיבע בתודעה החברתית את הקשר בין שני ימים אלה, שמלבד העובדה שהקמת המדינה הייתה בזכות הנופלים, גם אירוע היסטורי חיבר ביניהם.

התשועה שהייתה לעם ישראל בעקבות הניצחונות במלחמת הקוממיות, ובעיקר לאור הקמת המדינה, נתנו דרור לתחושה בקרב רבים מחוגי היהדות כי הנה אנחנו ב"אתחלתא דגאולה" עד כדי כך שהיו שביקשו להכריז על יום הקמת המדינה כיום חג. ואכן הכנסת חוקקה את חוק יום העצמאות, אבל, כבר בשלביו הראשונים הוא התייחס בעיקר להיבטים האזרחיים , לאופי הטקסים שיציינו את היום, כיום חג לאומי – אזרחי, כיום שבתון וכד', אולם בדיון על הצעת החוק עלו גם היבטים דתיים, וכאן נכונה לנו הפתעה - דרישה של חברי כנסת שלא מהמפלגות הדתיות דווקא! לתת ליום זה צביון של יום שבתון בעלת משמעות דתית, ואפילו דרישה לתקן את קריאת ההלל בביה"כ ביום זה, כגון הצעתו של אברהם הרצפלד ממפא"י: "אינני רואה כל פסול בדבר אם ביום הקוממיות יקראו גם הלל בבתי הכנסת. מהו ההבדל בין חג זה לבין אחר? יגידו נא לי הרבנים". וכן א' כהן מהמפלגה הפרוגרסיבית הציע - יום זה יהיה גם: "יום תפילה, יום רינה וזמרה בבתי הכנסת.."(הרב שמואל כץ, יום העצמאות. היכל שלמה)

ההתנגדות לכך באה מקרב חה"כ הדתיים דווקא. מדוע? משום שקביעת יום חג מבחינה הלכתית אינה דבר של מה – בכך. לקביעה זו יש השלכות רבות. לדוגמא:אחד המאפיינים של יום חג וחשיבותו החגיגית, בא לידי ביטוי בתפילת ההלל. תפילה שתוכנה המרכזי הוא שבח והודאה לקב"ה על נס או אירוע חיובי משמעותי בחיי העם. כאן נשאלת השאלה, האם סיום המנדט הבריטי ביום ה' באייר תש"ח, (אירוע שאמור היה להיות בערב שבת, אך הכרזת המדינה הייתה כבר בצהרי יום שישי, ה' באייר תש"ח, כדי למנוע חילול שבת), הוא סיבה מוצדקת לקביעת יום זה כיום חג לדורות, דבר שיצריך גם אמירת ההלל אף בברכה.על כך אומר הרב שלמה גורן:

 " קריאת ההלל ברכה בשם ובמלכות לפניה ואחריה היא חלק בלתי נפרד מסדרו של יום, וקובעת חותמו של היום כחג וכמועד.."(ר' שלמה גורן – קריאת הלל בחג העצמאות).

יהי זכר הנופלים על תקומת ישראל חתום בליבנו לנצח!

חג עצמאות שמח

בן שושן אלעזר