בס"ד

וספרתם לכם ממחרת השבת

פרשת אמור – אייר תשע"ב

בפרשת אמור מופיע פרק הנקרא בפי פרשנים "פרשת המועדות", פרק המתאר את המועדים שמקורם בתורה: א. השבת[1] ב. שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות, כאשר בצמוד לסוכות מופיע גם שמיני עצרת. ג. ראש השנה. ד. כיפורים. המדרש אומר:

"..בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כהנים [ויקרא]- מפני סדרן, בחומש הפקודים [במדבר]-מפני קרבן. במשנה תורה[דברים]- מפני העבור. ללמדך ששמע משה פרשת מועדות ואמרה לישראל וחזר ושנאה להם בשעת מעשה.." (ספרי דברים  ראה פיסקא קכז)

מלבד השבת שנזכרת כבר בספר בראשית, ואח"כ גם בספר שמות, גם שלושת הרגלים מוזכרים בספר שמות "..שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמר..לְמוֹעֵד חדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם..וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.."(שמות כג:יד-טז) [וראה גם בשמות ל"ד], אבל באף אחד מהאזכורים הנ"ל, לא מצוין שיש לספור את הימים בין פסח לשבועות.  קשר זה בא לראשונה בספר ויקרא: "..וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה.."(ויקרא כג:טו) מדוע צריך לספור את הימים בין פסח לשבועות? יתכן כי הסיבה הראשונית לדבר הייתה להעביר מסר על חשיבותו של הזמן! עתה, משהזמן כבר לא בידי המשעבד – פרעה, אלא בידם, חשוב שלא יזלזלו בו וישכילו לכלכל את עיתותיהם בתבונה. וביין היתר, נראה שהתורה רצתה להראות את הקשר בין החירות הפיזית שהייתה בפסח, לחירות הרוחנית שבני ישראל מגיעים אליה בהתייצבם לפני הר סיני. אם כן, ימים אלה של ספירה במקורם הם ימים טובים, ימים של התעלות רוחנית מיום ליום לקראת המעמד הנשגב – מתן תורה, שלפי חז"ל התרחש ביום החמישים לצאת בנ"י ממצרים. וכך אומר הרמב"ם:

"...שבועות, הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי, ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד, כן זכרונו בכל שנה יום אחד.." (מוה"נ ח"ג פ"מג)

ואע"פ כן התורה לא מציינת את יום סיום ספירת העומר כיום מתן תורה, אלא כאירוע שקשור דווקא לעונות חקלאיות, [כך הם למעשה שלושת הרגלים]. "..שִׁבְעָה שָׁבֻעת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלהֶיךָ.." (דברים טז:ט-י)

התורה התנתה את תחילת ספירת העומר, בתחילת קציר השעורים שהיה נערך במוצאי חג ראשון של פסח, והמשנה מעידה שטקס זה היה נעשנה ברוב עם:

"... שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור, וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול.." (משנה  מנחות פ"י מ"ג)

וממשיכה המשנה ואומרת שקציר העומר היה נערך אף אם הוא היה חל בשבת, יתכן וזו היא אחת הסיבות לכך שכבר מערב יום טוב היו קושרים את השעורים שהיו מיועדים לקצירה:

"...כיון שחשכה אומר להם בא השמש אומרים הין בא השמש אומרים הין, מגל זו אומרים הין מגל זו אומרים הין קופה זו אומרים הין קופה זו אומרים הין בשבת אומר להם שבת זו אומרים הין שבת זו אומרים הין אקצור והם אומרים לו קצור אקצור והם אומרים לו קצור.." (משנה  מנחות פ"י מ"ג)

לעצם הקצירה אף בשבת, ולתקנה שהדבר ייעשה ברוב עם הייתה חשיבות דתית, בעיקר לאור הוויכוח בין הצדוקים לפרושים לגבי היום שבו יש להתחיל את קצירת העומר, לשיטת הצדוקים, ספירת העומר תתחיל תמיד ביום ראשון בשבוע, ויתכן כי כאן הוא גם מקור השיבוש שהיה אצל חלק מיהודי אתיופיה שהיו מתחילים לספור את העומר רק בצאת החג השני של פסח.(ראה יצחק אלפסי, נרות שבת כ"א אייר תש"ט)

אם כך, כיצד ימי הספירה מקבלים משמעות של אבלות?

הגמרא מציינת שבין פסח לעצרת [שבועות], מתו שנים עשר אלף זוגות תלמידי רבי עקיבא, בשל חוסר כבוד שהיה ביניהם, והגרוע מכל - הם היו העתודה הרוחנית של העם:

"...אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ[רבי מאיר] ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.." (יבמות סב:ב)

וכתוצאה מטרגדיה זו גזרו חכמים שימים אלה יהיו ימים של אבל. אולם קביעה זו מצריכה הבהרה מכמה סיבות: ראשית כיצד תלמידי חכמים, ראויים לשאת תואר זה אם הם מתנהגים בצורה זו? ומה עוד, שר' עקיבא לקח את הכלל של הילל "כל מה ששנוי עליך אל תעש לחברך" שנאמר בלשון שלילה, והפך אותו למאמר בלשון חיובית – "ואהבת לרעך כמוך"    

והגמרא במסכת פסחים מוסיפה:

"...כיון שחשכה אומר להם בא השמש אומרים הין בא השמש אומרים הין, מגל זו אומרים הין מגל זו אומרים הין קופה זו אומרים הין קופה זו אומרים הין בשבת אומר להם שבת זו אומרים הין שבת זו אומרים הין אקצור והם אומרים לו קצור אקצור והם אומרים לו קצור.." (משנה  מנחות פ"י מ"ג)

לכן תמוהה הדבר, כיצד זה יתכן שהמחנך הדגול לאהבת האדם בכלל ולכבוד תלמידי חכמים בפרט, יכשל בהעברת המסר המרכזי של תפיסתו הערכית לתלמידיו? ואפשר עוד לשאול -  האם על כך גוזרים גזרה כל כך קריטית? גם לגמרא לא נראה שיש לכך רק סיבה אחת, לכן היא מביאה עוד שתי דעות:

"..אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה..." (יבמות סב:ב)

למה מתכוון ר' חייא באמרו " כולם מתו מיתה רעה", ר' נחמן עונה שהייתה זו מגיפה – "אסכרה" אבל אם הוא צודק, אזי כיצד מגיפה זו תוקפת רק את תלמידי ר' עקיבא ולא את שאר האוכלוסיה? לכן נראה שהתשובה קשורה גם למצב הביטחוני בארץ. כידוע בזמן זה היה שלטון רומאי בא"י וגזירותיו היו רבות, ובין המתנגדים והמעודדים להתקוממות נגד שלטון רומי, היה לא אחר מאשר ר' עקיבא, שלפי הרמב"ם שימש אף כנושא כליו של בר כוכבא:

"...ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך.." (רמב"ם הלכות מלכים פרק יא)

לכן סביר להניח שמות תלמידי ר' עקיבא תלויה במרד בר כוכבא, שבמהלכו גם ר' עקיבא עצמו היה אחד מעשרה הרוגי מלכות. רמז לכך אפשר למצוא בדברי הגמרא:

"...וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא.." (ברכות ס:ב )

אגדה זו מספרת לכאורה שבני אחת הערים דוחים את רבי עקיבא ולא נותנים לו מקום לינה, הייתכן? גדול חכמי הדור ידחה ע"י בית ישראל? אלא אם נומר שהתקופה היא של חיפוש של הרומאים אחרי משתתפי המרד, לכן סביר להניח שבני העיר הודיעו לר' עקיבא שהוא מבוקש ע"י השלטונות לכן הם לא נותנים לו מקום ללון – לטובתו! ומקרה דומה מצאנו עם רבי טרפון:

"..הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו, אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אע"ג דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו.." (נדה סא:א)

שבת שלום                                        בן שושן אלעזר