בס"ד

שירת האזינו ומקומה בספר דברים

אלול – תש"ע

את פרשת האזינו נוהגים לקרוא בשת הסמוכה ליום הכיפורים, נראה כי סמיכות זו מוסיפה לה מימד של תוכחה, הבאה לעורר את האדם גם ברגעים שנראה כי הכל כבר נידון. לא לחינם היא נקראת גם שירה, יש בה גם מימד של התבוננות נוקבת על המציאות של חיי היום יום ומורכבותם, לכן שירה יש בכוחה להטמיע בלב האדם את הרגישויות הנחוצות להתמודדות עם חיי היום - יום.

שירת האזינו מעוררת מספר שאלות באשר לתכנה: האם היא נבואה או תוכחה? מה מקומה של השירה בספר דברים.והאם היא משמשת כחשבון נפש שעושה משה עם העם טרם מותו. שאלות אלה מתעוררות לנוכח העובדה שאין בפרשה זו תגובה לאירוע ספציפי, אלה רצף של אמירות בעלות השלכה לזמנים שונים: עבר, הוה ועתיד.

אם שירת האזינו היא תוכחה, הרי אין כאן  תנאי שבעקבות אי קיומו יבואו על עם ישראל כל הצרות המתוארות. "…אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם… מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה.." (דברים פרק לב ).

ובכלל מה מוסיף משה על התוכחה שנאמרה בפרשת כי-תבוא, שהיא חלק מהנאום הארוך של משה בספר דברים.היטיב לתאר זאת פרשן התורה, ר' יצחק אברבנל:

"..הספק השנים עשר... מה צורך ראה השם יתברך בשירה הזאת? האם נאמרו בה דברים אשר לא נאמרו כבר בקללות שבפרשת כי-תבוא...?[1]

    בשירה זו  יש וודאות שעם ישראל יחטאו, לכן אין מנוס מעונש קשה, הכולל גלות של העם מארצו, דבר שלכאורה מחזק את העובדה שדברים אלה הם לא על אירוע עכשוי, שהרי בני-ישראל עוד לא נכנסו לארץ-ישראל. אולם אם יש כאן נבואה, המצביעה בוודאות על חטא שיחטאו בני ישראל בעתיד, הרי יש כאן סתירה לחופש הבחירה, שחז"ל עצמם קבעו. "והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים," (רמב"ן דברים פרק ה פסוק כה) , מה גם שנבואת פורענות מנוסחת באופן כזה שהיא תובעת מהעם לשפר את מידותיהם לאחר מעשה, אך כאן אין סיבה ותוצאה. אין דרישה מהעם לחזור בתשובה.

לכן ייתכן לומר כי פרשה זו אולי מצביעה על דגם התנהגותי של העם, על מחזוריות ביחסים בין עם-ישראל לאלוהים[2]. ולא בהכרח על נבואה או תוכחה שנאמרה בעקבות התנהגות העם בעבר, אלא מאפיין שבא להעיד כי יהיו עליות ומורדות ביחסי העם-אלוהים[3].

כדי שתבנית זו תהיה חרותה היטב אצל עם ישראל. מחד יש לומר אותה כשירה[4], אע"פ שאין כאן שירת הודיה עקב הצלה או ניצחון במלחמה, ההיפך יש כאן אמירה קשה דווקא של ה' כלפי העם, ומאידך יש  לעגן את האסמכתה שלה אף בכתב.

"..וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:..".[5] (דברים לא:ט)

אסמכתא הניתנת אל הכהנים האמונים על רמתו הרוחנית של העם, כאשר נביאים הוכיחו את העם הם פנו לא אחת דווקא אל הכהנים: ."כּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי"[6]י (ירמיהו פרק ב פסוק ח ).

לספר דברים כספר חברתי, יש כנראה מטרה עקיפה בכך שהשירה הכתובה תהיה אצל הכהנים, דבר שמשמעותו צמצום אחריות העם לחטאיהם, והעברת האחריות על רמתו הדתית של העם אל הכהנים. אך עם-זאת אין במהלך זה להציל את העם מעונש הצפוי על חטאיהם.

 חדש מול ישן

לשונה של שירת האזינו, מעידה כי יש בה רבדים קדומים מאוד, היא מכילה מוטיבים הדומים לשירה הקדומה שבתורה, כדוגמת שירת הים. אחד המוטיבים הוא הסיומת: מו=ם האופיינית לצורה הדקדוקית של השירה הקדומה[7]. כגון: תביאימו = תביאם , תיטעמו = תיטעם,  למו = לם =להם ועוד[8]

אך מבחינת תכנה, נראה כי אין בה כל חדש יחסית לתוכחות שכבר נאמרו, אין בה מידע חדש לגבי הברית שה' כורת עם העם או לגבי העונש בעקבות הפרת הברית. ייתכן שיחודה הוא בכך שהיא משמשת כעדות, כתריס בפני הפורענות:". לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא: יט). עדות לכך שה' הזהיר את העם מבעוד מועד, על האפשרות שהם יחטאו, חטא הבא לידי ביטוי בעיקר בחיקוי מעשה הכנענים אשר הם יורשים אותם, מעשים שיש בהם אמירה של מרד בה' מצד עמו הנבחר.

אם נתבונן בשירה זו, נראה שהחסרון שלה הוא בעצם החידוש שבה, כל התוכחות היו מנוסחות בתנאי של סיבה ותוצאה, אך כאן ה' אומר למשה:

"… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ…" (דברים פרק לא )

כלומר תחל התדרדרות רוחנית של העם דווקא כאשר הם מגיעים אל היעד הנכסף – ארץ ישראל. היה אפשר להניח שהתדרדרות זו היא כתוצאה מחוסר מנהיג בשיעור קומה של משה, לכן השירה היא אולי פרי יצירה שלו, אך ניתן לסתור הנחה זו מראש, אנו עדים פעמים רבות שהעם לא הלך בדרך הישר גם בימי מנהיגותו של משה[9], חטאים שחטא העם המיטו עליו אסונות לא מבוטלים, כגון הנדודים במדבר בעקבות חטא המרגלים. מה – גם שמנהיגותו של משה לקראת סופו התערערה לא מעט!

 האם השירה היא נבואה?

בכל שירת האזינו לא מוזכר אירוע היסטורי כלשהו, שבגינו העם יענש, כך גם לא מוזכר אויב ספציפי שנילחם עם העם[10], העדר נתונים אלה מלמד לכאורה שיש בדברי השירה נבואה לעתיד[11], הקשורה להפרת הברית בין העם-לה', ברית ששירת האזינו הוא חלק מתהליך חידושה, ביחוד לאור השימוש החוזר במלה ברית לאורך השירה, ואף בפרק ל"א שנראה כחלק משירת האזינו. אולם אם ניקח את התוכחה שבפרשת כי – תבוא, נראה כי יש זיקה מבחינה לשונית, בינה לבין הנאמר בספר יהושע:

".. וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה…" (יהושע פרק ח )

יהושע קורא את הברכה והקללה אך לא את השירה, האם היא נספח לברית, או שיש בכך להעיד שמקומה בספר דברים הוא מאוחר יותר! ולכן יהושע לא מתיחס אליה. ניתן לכל היותר לומר שהתיחסות יהושע באה לידי ביטוי בכך שה' אומר שעברו ישראל את בריתו (יהושע ז"יא ), אך אין הכרח להגיד שברית זו היא דווקא שירת האזינו. מה גם שהפרת הברית בין העם לה' בשירת האזינו, באה לידי ביטוי בעבודת אלילים, שהיא הנושא המרכזי בשירה, אך בספר יהושע הפרת הברית היא בסך-הכל המעל בחרם יריחו שנעשה ע"י עכן, ולא ע"י העם כלו.

הדגם של התנהגות העם, כפי שמשתקף בשירה.

 א. מוסר ומוסריות.

כאשר מדברים על מוסר, מתכוונים בד"כ ליחסים בין אדם לחברו, ששיאם "ואהבת לרעך כמוך", המבוססים על ההנחה שגמילת חסד לחבר, תזכה בתגובה  דומה בעת הצורך מצד החבר. ואמנם ראינו שה' משחית את סדום ועמורה בגלל השחתת המידות בין בני האדם "כי גדלה צעקתם לפני". האנושות נענשה קשות גם בדור המבול בין היתר מסיבות דומות: "ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו:יא).אולם כאשר מתבוננים בשירה, אין שום ציון של חטא מוסרי בין בני האדם, עיקר הטענה היא על עבודה זרה, ופניה לאלוהים אחרים. עיקר הברית הראשונית בין ה' והעם, מנוסחת בדיבר הראשון של עשרת הדברות: " אנכי ה' …לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני..". אך בברית זו מנוסחות גם הוראות התנהגותיות בין אדם לחברו. משמע הדבר שמוסריות האדם נמדדת בשני מישורים: האחד - יחס האדם כלפי האל, והשני - יחס האדם לחברו.

לכל ברית בין בני אדם, קודם שלב של משא-ומתן בין הצדדים, עד שמגיעים לעמק השווה, אם הצדדים לא מסכימים בניהם לא נחתמת הברית, אך כאן הברית בין ה' לעם, היא חד-צדדית, במובן הזה שה' הוא הקובע את תנאי הברית, והוא גם הקובע את הסנקציות שיוטלו על העם אם העם יפר אותה[12]. בכל הבריתות אין תביעה מן-האל אם הוא לא יקיים את חלקו, אין אפשרות של העם להפר את הברית ללא סנקציות, או לשנות את תנאי הברית. אם כך, יש שני איפיוני מוסר, המוסר בין בני האדם, שנמדד בעיקר ע"י העוול שנגרם לאדם כתוצאה מסטייה ממנו. ויש מערכת מוזר אלוקית, שהיא הדת, המחייבת את האדם אך לא את האל, שהרי האדם הוא יציר כפיו של האל, לכן כל סטייה של האדם ממערכת מוסר זו היא חטא, שמשמעו פגיעה באל.

שנה טובה ומבורכת

בן שושן אלעזר