בס"ד

בית הלל אומרים הולך ומוסיף

חנוכה – תשע"א

הגמרא במסכת שבת שואלת " מאי חנוכה" כלומר על מה חוגגים את חג החנוכה? שאלה שלכאורה נראית מיותרת, שהרי חג החנוכה מזוהה בעיקר עם נס פך השמן, כפי שאומרת הגמרא:

 "...מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה..." (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב )

אולם ראוי לציין ששאלה כזו מסתירה עניין מהותי יותר, כנראה שיש מחלוקת לגבי מהותו של החג, או הנס שבגללו חוגגים את חנוכה, שהרי קביעת ימי החנוכה כימים שאסור להתענות בהם, מעידה על חשיבותם של ימים אלה. אכן, אפשר להבין מדברי הגמרא שנס מציאת פך השמן הוא הדבר המרכזי שבגללו חוגגים את החנוכה. ואם כן, אז מדוע קבעו את חג החנוכה במשך שמונה ימים? האם בגלל שהשמן הספיק לשמונה,קשה להניח, שהרי אם השמן היה מספיק לחודש ימים, האם גם אז היינו חוגגים במשך חודש ימים, מסופקני! לכל היותר היו מסתפקים ביום אחד או יומיים. נראה שמספר ימי החג הוא תהליך שהתגבש תקופה מאוחרת אחר התרחשותו. ולכן כאשר הגמרא שואלת "מאי חנוכה" היא מתכוונת בין היתר גם למספר הימים שבהם יש לחגוג ולהדליק את נרות החנוכה. יש לתת את הדעת לדבר נוסף שהגמרא אומרת "... לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה...". אם הדלקת הנרות במשך שמונה ימים היא על מציאת פך השמן, הרי לא מצאנו בשום מקום שאומרים הלל על נס שקשור למציאתו של פריט או חפץ כלשהו, שיהיה זה  אפילו הקדוש ביותר!

"...(ח) ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. (ט) ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. (י) ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. (יא) ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה...." (ספר החשמונאים ב', י':ח-יא)

דברים אלה יש בהם כדי לתת תשובה גם לעניין אמירת ההלל שקבעו חכמים שיש להגיד בחג החנוכה, כאשר הדגש כאן הוא על כך שיש לגמור את כל נוסח ההלל, בדיוק כפי שהדבר נעשה בימי הסוכות, מדוע? יהודה המקבי מחליט לחגוג את חג הסוכות שלא בזמנו, משום שבזמן המרד העם לא יכלו לעלות לרגל, וכדי לתת ביטוי לגודל הנס ולרצונו של הקב"ה בעבודת בית המקדש, שהרי לשם כך נעשה הנס, ולשם כך פרץ המרד.לכן ההחלטה הראשונית למספר ימי החג היא בעלת זיקה ישירה למספר ימי חג הסוכות[1] שהיה המועד האחרון שבו היו בני ישראל צריכים לעלות לרגל ולא יכלו בגלל גזירות היוונים. מכאן גם העניין של מנורת שמונת הקנים, כנגד שמונת ימי החג, שהרי מנורת המקדש הייתה בעלת שבעה קנים דווקא. הגמרא במסכת תענית מביא טעם שונה מזה שהיא מביא במסכת השבת, וכך היא אומר בתענית:

 "...ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה[2] לא עשה אלא שבעה ימים? אלא בימי מלכות יוון, נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח, וסיידוהו בסיד, ותיקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקין בו שמונה ימים...". (במגילת תענית פרק ט' ) 

הטעם כאן הוא שהכשרת המשכן לאחר הניצחון על היוונים לקחה שמונה ימים, שבהם היה צריך לשפץ את המקדש ולהכין את כלי הקודש שבהם נעשתה עבודת המקדש[3]. אמנם פירוש זה אין בו כדי לסתור את הנאמר בספר החשמונאים, אולם הוא עצמו לא מצביע על הסיבה שבגללה נחוג החג שמונת ימים לדורות. לכן נראה כי דווקא הטעם שנותנת הגמרא במסכת שבת, והטעם המופיע בספר החשמונאים הם אלה שמשלימים זה את זה בקביעת מספר ימי חג החנוכה ומעמידים אותו על שמונה ימים. ועתה נשאר לברר כיצד וכמה נרות מדליקים בכל יום. הגמרא במסכת שבת אומרת:

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. ...טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל - דמעלין בקדש ואין מורידין. ...". (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב )

לשיטת בית שמאי, יש להדליק שמונה נרות ביום הראשון וכל יום להפחית אחד, יתכן שהם נוקטים בגישה זו משום שהם מקבלים את המסורת המצביעה על כך שיש קשר בין חג החנוכה לחד הסוכות, לכן כפי שהיו מקריבים קורבנות בחג הסוכות, באופן כזה שמספר הפרים שהיו מקריבים בכל יום ויום היה הולך וקטן, כך גם בהדלקת נרות החנוכה מספרם ילך  ויקטן מיום ליום. לעומתם בית הילל סוברים שבעבודת הקודש יש להעלות ולא להוריד.

אולם הגמרא במסכת עבודה זרה מציינת סיבה היסטורית יותר שיש בה כדי לחזק דווקא רת דברי בית הילל למרות הסברם ההגיוני של בית שמאי

 "...ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים,..." (עבודה זרה ח ע"א)

ע"פ גמרא זו, חג החנוכה חל בתקופה שבה היום מתחיל להאריך, ולכן מכיוון שהדבר בא לידי ביטוי בשעות אור הולכות וגדלות, כך גם הדלקת הנרות בחנוכה תסמל את טבעה של התקופה בה חל חג החנוכה שהמוטיב המרכזי שבו הוא האור.

עם זאת, ייתכן שכוונת הגמרא בשאלה "מאי חנוכה" מתייחסת גם לרוח הדברים שעולים בתפילת "על הניסים" שם הדגש הוא על ניצחון המקבים על היוונים. ניצחון שהערך המוסף שלו הוא אפשור הדלקת נר התמיד בבית – המקדש.

ראוי לציין ששאלת הגמרא באה כחלק מדיון שעוסק בשמנים שבהם מותר להדליק את נרות השבת, וכאילו בדרך אגב היא מזכירה גם את נרות החנוכה. דבר זה אומר דרשני! שהרי שאלתה מעידה על כך שקיימת מסורת של הדלקת נרות חנוכה, משמע שצריך להיות גם תיעוד לדבר זה במקורות חז"ל כגון המשנה והגמרא[4]. שהרי אם לפורים קבעו מסכת – מגילה, אזי היעדרות של מסמך כגון מגילה או מסכת העוסקים בחג החנוכה אומרת דרשני! גם במסכת תענית הגמרא  חוזרת ומציינת את הימים שבהם אסור להתענות ולהספיד, משמע שאם מזכירים את חג החנוכה, היה תיעוד לדבר[5]! אם כן היכן הוא? אפשר להעלות השערות רבות לדבר, אולם אתייחס רק לשנים מהם

א.      דעתם של חכמים לא הייתה נוחה מכך שהחשמונאים שהם מזרע כהונה, יעמידו מלך על ישראל, דבר הנוגד את ההלכה הרווחת בקרב העם שמלך שצריך להיות מבית דוד – שבט יהודה. לכן חז"ל נותנים את דעתם לנס הניצחון ואף מציינים את חלקם של בית חשמונאי בניצחון זה, אולם מדברי הגמרא אתה למד שיש תרעומת מוסווה על מהלך זה ".. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום,.." לא מלכות בית דוד יש כאן, ולא מלכות ישראל, אלא מלכות בית חשמונאי.

ב.      התקופה זו היו מתיונים רבים בקרב העם, התרבות היוונית הייתה כל כך משפיעה, עד כדי כך שאנו מוצאים חכמים רבים בעלי שמות יוניים, כגון: אלכסדר, אנגטיגונוס, אריסטובולוס ועוד. דבר זה יכול להעיד שכנראה היה תיעוד אך רובו הייה כתוב יוונית, דבר שלא מצא חן בעיני חכמים, כלן הם קבעו תיעוד זה כחלק מהספרים החוצוניים, ספרים שלשיטתו של רבי עקיבא אסור לעיין בהם לעומק, אך לקרא בהם כקורא איגרת הדבר אפשרי:

..רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים חיצוניים [אין לו חלק לעולם הבא], כגון ספרי בן סירא וספרי בן לענה. אבל ספרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך - הקורא בהם כקורא באיגרת ניתנו, ליגיעה (לצורך עיון ככתבי הקודש) – לא ניתנו.." (תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י הלכה ב(

לאור דברי ר' עקיבא ניתן לשער שחז"ל התייחסו לתיעוד זה כאל חלק מהספרים החיצוניים, ואפעפ"כ אנו מוצאים חז"ל ומסורות שעושות שימוש בספרים החיצוניים כדי להביא תימוכין למסורות שהיו קיימות בעם כגון מסורת שמונת ימי חג החנוכה.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר