בס"ד

חיי – שרה

לא תקח אישה לבני מבנות הכנעני

פרשת חיי שרה עוסקת בדילמה שכל זוג הורים עומדים לפניה. העברת המורשת והמסורת לדור הבנים. היא אמנם מתארת את מותם של שלוש דמיות מאוד מרכזיות שהשפיעו על כל ההיסטוריה האנושית: שרה, אברהם וישמעאל. ובכל זאת היא נקראת " חיי שרה " ללמדך שכאשר יש המשכיות של מורשת ומסורת, דור האבות הוא בחזקת עדיין בחיים. התלמוד מתאר שיח בין חכמים שבו מוכיח רבי יצחק לרב נחמן כי יעקב לא מת. רב נחמן תמהה על דבריו של רבי יצחק שהרי יעקב מת, נחנט ונקבר. לכן רבי יצחק בוחר להביא פסוק מספר ירמיה המדבר על גאולה של בני ישראל. גאולה הבאה לאחר שהם הולכים בדרך אבותם. ומקיש מכך על המשכיות של האדם ע"י צאצאיו.

"רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא,[היו יושבים בסעודה] אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא![יאמר אדוני דבר תורה] אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד[אחר שאכלו] אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. - אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?[האם לשווא ספדו, חנטו וקברו את יעקב] - אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר {ירמיהו ל' }ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים "(תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה עמוד ב )

סיפור חייה של שרה מרתק ביותר. המקרא פותח את קורותיה בעיקר כאשתו של אברהם, ולאחר שנלקחה לבית פרעה היא מתואר כגברתה של הגר. אך הפרט המעניין ביותר בחייה הוא כמובן היותה לעת זקנתה - כאמו של יצחק. שרה היא הצלע הדומיננטית ביותר בתהליך בניית האומה היהודית. מתוך יוזמה בנתינת שפחתה לאברהם, היא דואגת שתהיה המשכיות הן למשפחה, והן לרעיון שאותו מיצגים אברהם ושרה - הפצת המונותיאיזם בעולם. לשם כך היא הייתה מוכנה לסכן את שמה וכבודה כדי  שרעיונם יצא אל הפועל. אך בל נטעה גם אם בתחילה היא בעיקר שותקת ונראית כטפלה לאברהם, בהסכמתה שבשתיקה. בזמן שהיא נלקחה לבית פרעה וגם לבית אבימלך, היא מגלה את העוצמה החבויה בה. לא רק מההיבט האנושי, אלא בעיקר מהעובדה שגם פרעה וגם אבימלך מוענשים קשות על – ידי ה' בגלל שרה.

הולדת ישמעאל נתפס בעיני אברהם כהגשמת חלומו להיות לאב. לכן הבשורה שהביא הקב"ה לאברהם כי שרה תלד לו את יצחק, מפתיעה אותו ואפילו מלחיצה אותו, שהרי בנו בכורו ישמעאל כבר בן שלש – עשרה שנה, לכן הוא מודיע לה' כי די לו בישמעאל". וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ."( בראשית פרק יז ).תשובתו של ה' כי גם ישמעאל יהי לגוי, אך זרעו וממשיך דרכו האמיתי יהיה יצחק. עובדה זו מצביעה כי במאבק העיקש לבניית האומה היהודית אברהם הוא לא הגורם היחידי, שרה בראייתה המפוכחת והאמיצה את המציאות, היא אשר תזכה להעמיד צאצא אשר ימשיך את הדרך. יותר מכך המדרש טוען כי שרה ניחנה לא רק בניתוח המציאות בצורה טובה  אלא היא הייתה בעלת יכולת נבואית הגדולה אף מזו של אברהם, בעיקר בכל הנוגע לפרשת גירושו של ישמעאל."..ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך וגו', מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.." (שמות רבה (וילנא) פרשה א ד"ה א ואלה שמות )

לכן אל לנו להתפלא כיצד פרשה שלמה נקרא על שמה של שרה, בעוד ששרה לא באה לידי ביטוי כלל בפרשה זו. ללמדך כי תוצאות ההשקעה של האדם לא נמדדים רק בחייו, אלא אף ובעיקר אחרי מותו. משום כך הדאגה למציאת אישה ראויה ליצחק מופיעה דווקא בפרשת מותה של שרה. היא אמנם לא זכתה לראות את הבנים של יצחק, אך כפי שאומר המדרש. " מה זרעה בחיים אף היא בחיים.."

 חסד עושה המקרא עם שרה, היא אשר דואגת להפרדת המשפחה בגרשה את הגר וישמעאל, זוכה ודווקא בפרשה הנקראת על – שמה יש איחוד של המשפחה מחדש. יצחק וישמעאל חולקים כבוד במשותף לאברהם אביהם כאשר הם קוברים אותו, והמדרש אף הגדיל לעשות באמרו כי האישה שלקח אברהם לפני מותו – קטורה, היא בעצם הגר.

אמר יצחק: אני לקחתי אשה ואבי עומד בלא אשה?! מה עשה? הלך והביא לו אשה... ומה טעם של רבי שאומר הגר היא קטורה? שכתוב ביצחק: ' וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי ', אותה שכתוב בה וַתִּקְרָא שֵׁם-ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי ' (טז:יג) מכאן אתה למד שהיא הגר . ( תנחומא [ורשא], פרשת חיי שרה סימן ח ):

אך כשם שבחייה היא מפרידה בין ישמעאל ליצחק. כך גם המקרא דואג להפריד בין קורות חייהם של יצחק וישמעאל, בכך שכבר בפרשה זו מובא תיאור תולדותיו ומותו של ישמעאל. ישמעאל מפנה את מקומו למרות שבפועל הוא חי עוד כשישים ושלוש שנים אחרי מות אברהם. בדרך זו מבקש המקרא לרמוז לנו כי התנהגותה של שרה, על –אף כל הקושי והאכזריות לכאורה שנובעת ממנה, היא התנהגות נכונה ומתוך שיקול דעת אחראי. לכן המשך הפרשה יעסוק בבן הנבחר – יצחק.

 עבד אברהם – אליעזר?

המקרא לא מציין מיהו עבד אברהם שנשלח למשימה הכי משמעותית בחיי אברהם - מציאת אישה ראויה ליצחק. סביר להניח כי מדובר באליעזר כפי שרוב הפרשנים והמדרשים טוענים. ובכלל מדוע הוא משביע את אליעזר ולא את יצחק. הרי בסופו של דבר ההחלטה להתחתן עם הנערה תהיה של יצחק, על כך אומר הרמב"ן:

 "ואשביעך בה' - היה ראוי לאברהם שיצוה את יצחק בנו שלא יקח אשה מבנות כנען, אבל היה רצונו לשלוח בחייו אל ארצו ומשפחתו והשביע העבד לעשות כן בחייו או במותו, ולכן הוצרך על כל פנים להשביע לעבד ללכת שם, .... וכיון שהשביע את העבד על זה, לא הוצרך לצוות את יצחק דבר כי יודע בו שלא יעבור על רצון אביו ועל השבועה שהשביע את עבדו...:גם יתכן שהיה העבד אפוטרופוס על נכסיו וצוה אותו שישיא יצחק לרצונו וינחיל אותו נכסיו על מנת כן, וזה טעם המושל בכל אשר לו: (רמב"ן בראשית פרק כד פסוק ג)

נראה כי כמו במקרא כך גם במדרש זה, העלמת שמו של העבד באה כדי כדי למקד את ההתעניינות הקורא בבן אברהם - יצחק. שמו של העבד לא מהווה נקודת מפתח בתהליך מציאת האיה, אך מעשיו וחוכמתו בהחלט כן. לכן מעניינת ומתמיהה העובדה כי אברהם נותן לאליעזר (העבד) נקודת ציון מאוד כללית כדי למלא את שליחותו על הצד הטוב ביותר:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק "( בראשית פרק כד: ב-ד )

פרשנים מציינים שאברהם אכן ממקד את אליעזר בהליכה אל בית משפחתו דווקא, כפי שאומר תרגום יונתן: " אֱלָהֵין לְאַרְעִי וּלְבֵית גְנִיסָתִי תֵּיזֵיל וְתִסַב אִתְּתָא לִבְרִי יִצְחָק": [ אלה לארצי ולבית משפחתי תלך ותקח אשה לבני ליצחק] (כתר יונתן בראשית פרק כד פסוק ד) אך המקרא משיקוליו הוא, לא מציין זאת כאן. ייתכן כי פירושים אלה נשענים על דברי העבד בבית בתואל. "וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ: אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי: ׁ( בראשית פרק כד: לז – לח ) .הכתוב מציין את התנהגותו של אליעזר כדי למלא את השליחות על הצד הטוב ביותר, כולל שימוש בפעולות שהן על גבול הניחוש, דבר שהוא אסור על היהדות

.".. וַיֹּאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:  הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם:וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי: (בראשית פרק כד )

תפילתו של אליעזר מצדיקה לכאורה את ההנחה שאברהם אכן לא ממקד אותו דווקא אל משפחתו הקרובה. אולם תשובתו ללבן מראה כי ייתכן והוא אכן הוא קיבל כתובת מדוייקת. לכן המדרש אומר שאליעזר התנהג בצורה שהייתה עלולה להכשיל את שליחותו.

".. ארבעה פתחו בנדרים שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבם הקב"ה כהוגן ואחד שאל שלא כהוגן והשיבו המקום שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול ויפתח וכלב, אליעזר שאל שלא כהוגן שנאמר (בראשית כד) והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך.. א"ל הקב"ה אלו יצתה שפחה כנענית או זונה היית אומר אותה הוכחת לעבדך ליצחק ועשה לו הקב"ה וזימן לו את רבקה" (ויקרא רבה (וילנא) פרשה לז ד"ה ד ארבעה פתחו)

ע"פ מדרש זה נעשה נס ותפילתו/מבחנו של אליעזר הצליח והוא פגש את רבקה. גם כאן כמו הפרשה הדרשן רצה לומר שלא משנה מה רצה או עשה העבד כדי להצליח, מוקד העניין הוא יצחק ולכן שליחותו הצליחה.

הרמב"ם לוקח את מקרה אליעזר כדוגמה שאסור לפעול על – פיה, משום שיש בה איסור של ניחוש האסור ע"פ דין תורה

" ..אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים.., וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה. (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה ד)

מעניין כי חז"ל נזהרו מאוד בעינייני הנחוש כפי שמובא במדרש בתלמוד במסכת חולי

"..:רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו; אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא חזי חיותא דתליא, טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי, לא עלים רב עיניה מיניה, אמר להו: איכו השתא, ספיתו להו איסורא לבני ברת! לא אכל רב מההוא בישרא;." (תלמוד בבלי מסכת חולין דף צה עמוד ב )

תרגום: רב הלך לבית חתנו. כשהגיע לנהר ראה מעבורת שבאה לקראתו, אמר כיוון שבאה המעבורת לקראתי, ואני לא אצטרך להמתין, סימן טוב הוא. כשהגיע לבית חתנו הציץ בעד החריץ של הדלת וראה שהכינו לכבודו קבלת פנים עם ארוחה טובה. כשפתח את הדלת רצו כולם לקראת והזמינוהו להיכנס פנימה ולאכול מהסעודה כלבודו. הוא סירב כיוון שהוא ראה במעשיו על שפת הנהר עיניין של ניחוש.

כך גם כאן חז"ל רוצים לברך על המוגמר וטוענים כי מעשהו של אליעזר הוא בגדר תפילה ולא ניחוש, בניגוד לדעתו של הרמב"ם. ולכן יצחק יוכל להתחתן עם רבקה

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר