בס"ד

"ידע שור קונהו"

שבת חזון – אב תשע"א

שבת חזון, נקראת כך על שום ההפטרה שקבעו לנו חז"ל לומר בשבת זו "חזון ישעיהו בן אמוץ". עניינה של הפטרה זו הוא התוכחה של ישעיהו לבני ישראל, כשלצידה גם דברי נחמה. דבר זה יש בו להסביר גם את העובדה שבשבת שלפני ט' באב, היה בחרו חכמים לקרא מספר ישעיה, כשעל פניו נראה שהיה ראוי לקרא דווקא מספר ירמיה, שהיה נביא החורבן. גם תכנה של פרשת דברים הוא דברי תוכחה שמוכיח משה את בני ישראל, כחלק מנאום תוכחה ארוך שמתפרס על-פני חלקו הגדול של ספר דברים. המדרש אומר:

"..אלה הדברים אשר דבר משה, וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד והלא הוא כתב כל התורה כולה...מה תלמוד לומר אלה הדברים אשר דבר משה מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר: וישמן ישורון ויבעט..." (ספרי דברים פרשת דברים פיסקא א)

אם נתבונן בפסוק המרכזי שבוחר המדרש להביא כדי להראות את עיקר התוכחה:"..וישמן ישורון ויבעט..." (דברים לב:טו) נבין שעיקר התוכחה היא על אי הכרת הטוב! אחת התכונות השנואות ביותר אצל הקב"ה, שהרי בגלל תכונה זו אנו מצווים להרחיק ולהתרחק מבני עמון ומואב, שלא הכירו טובה לבני ישראל בצאתם ממצרים. בעוד שאברהם גידל את אביהם – לוט[1]. למעשה עיקר התוכחה מצביע על כך שההתנהגות הירודה של העם באה דווקא בשעה שהעם חי בחיי רווחה! אם כי נראה כי תכונה זו מאפיינת את כלל האנושות ולא רק את עם ישראל כדברי הילקוט שמעוני:

".וישמן ישורון ויבעט - לפי השבע הן מורדין, וכן אתה מוצא בדור המבול שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה..וכן מצינו באנשי מגדל שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה...וכן אתה מוצא באנשי דור המדבר שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל שנאמר: וישב העם לאכול ושתה, מה נאמר בהן- סרו מהר מן הדרך.." (ילקוט שמעוני תורה פרשת האזינו רמז תתקמה )

רעיון זה מביא כאמור גם הנביא ישעיה. בציינו שה' מגדל ומרומם את העם, אך הם לא מכירים טובה, עיניהם נתונות לתרבות זרה, וחמור מכך שור וחמור – שהם בהמות המשמשות את האדם לצורך עבודתו, מצליחים להגיע לתובה שיש להכיר טובה לבעליהם המאביסים אותם כל טוב. אע"פ שאחר כך הם מעבידים אותם בשדות: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: יָדַע שׁוֹר קנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א:ב-ג ) לכן לא פלא שהנביא ישעיה מדמה את התנהגות העם ואת מנהיגיו לאנשי סדום ועמורה:".שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלהֵינוּ עַם עֲמרָה" (שם א:י) במילים אלה הוא מבטא את יאושו הגדול של הקב"ה מהתנהגותו הנלוזה של העם, התנהגות שלפי כל אמת מידה ערכית - מובילה לחורבן ואבדון. כל כך מושחתת הייתה החברה דווקא מתוך השפע שהיא הייתה שרוייה בו, עד כדי כך שהנביא אומר: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים:כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אהֵב שׁחַד וְרדֵף שַׁלְמנִים יָתוֹם לא יִשְׁפּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.." (ישעיהו א:כא-כג)כל כך מושחתת הייתה החברה, שהיא הקיפה את כל מעגלי החיים שבה. כאשר הדבר כולל את מערת השלטון - ׂשרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, מערכת המשפט - מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כל כך עסוקים בעצמם ובנהנתנותם שאין איש שם על ליבו את מצוקת החלש בחברה, לכן לא פלא שאפילו היתום והאלמנה מפחדים לגשת ולתבוע את עלבונם בפני המערכת המשפטית -  יתוֹם לא יִשְׁפּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.  אבל לא לעולם חוסן! על הפסוק: "וְהָיָה הֶחָסן לִנְערֶת וּפעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה: (ישעיהו א:לא) אומר המלבי"ם:

"...והיה החסן. הגזלה בעצמה אשר לקחוהו בתוקף וכח, תדמה לנעורת של פשתן המוכן להתלהב בקל מרשף אש: ופעלו. הפועל את החסון שהוא הגזלן, יהיה דומה לניצוץ המבעיר את הנעורת והניצוץ תלהיב את הנעורת ויחדיו יבערו ויחדיו כולם יכליון, והיא מליצה נפלאה לאמר, העון הוא המשחית את עושהו, ופועל העון הוא בעצמו מכין את העון ויוצר אותו לכלי משחית, אשר ישחיתנו ויאבדנו" [2](מלבי"ם ישעיהו א:לא )

סופו של דבר שמי שמתעסק מדברי שחיתות, שהוא יפגע ממה שהביא לו את "העושר" אותו רווח שהפיק הרדם בדרך של שחיתות מוסרית – ביום מן הימים יעמוד לו לרועץ. שניהם יאבדו ויכלו כאותה נעורת שלא יכולה לעמוד בפני הניצוץ הקט שיהפוך ללהבה גדולה! לכן רגע לפני שמה נאסף אל עמיו, עיקר דרגתו היא רמתו המוסרית של העם שעומד להכנס לארץ חמדה המלאה כל טוב, עיקר חששו הוא מפני השחתת המידות שבתוא בעיקבות השפע, כפי שמתאר זרת המדרש:

".. אמר לו הקב"ה למשה אמור להן לישראל כשאתם נכנסין לארץ אין אתם עתידים למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה, שנאמר כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים, אמר להם משה לישראל כשאתם נכנסין לארץ אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון, מה נאמר בהם ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך.." (ילקוט שמעוני תורה פרשת האזינו רמז תתקמה )

אולם, כדי שהתוכחה תהיה בה תועלת רש"י מלמד אותנו שלושה כללים בסיסיים:

א.      שתאמר תחילה בדרך עדינה ואפילו ברמז: ".אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:.." (רש"י דברים א:א)

ב.      שהתוכחה תקיף את כל שכבות העם: "אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו" (רש"י שם)

ג.       לתת אפשרות למוכחים להגיב על דברי המוכיח, שהרי לעיתים נדנה שהחוטא עושה זאת מחוסר ידיעה או שהמוכיח אומר דברים שגויים משום כך אומר רש"י: "לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב" (רש"י שם)

הפסיקתא מציינת שבנ"י ישראל יכלו לעמוד בפני התוכחות של משה, שהרי נשאלת השאלה, עד היכן התוכחה? והאם בכל מקרה יש להוכיח? ובעיקר האם כל אחד ראוי להיות מוכיח? על דברים אלה עונה המדרש:

"..תניא אמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח? טול קיסם מבין שיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שכמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל בי רבי וכל שכן שהוסיף בו אהבה שנאמר (משלי ט) הוכח לחכם ויאהבך. עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. ושלשתן.." (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת קדושים דף נג עמוד ב )

המדרש מציין שיש מי שמוסיף חטא על פשע – המוכיח עצמו נגוע בשחיתות גדולה יותר מזה של מי שהוא מוכיחו, עד כדי כך שהוא אומר לו : טול קיסם מבין שיניך – כלומר חזור בך מעבירות קטנות שבידיך, אך המוכח מחזיר לו: לו טול קורה מבין עיניך – כלומר חזור בך מעבירות גדולים יותר שיש בידך. לכן אומר המדרש, שיש גבול גם למספר הפעמים שיש להוכיח את האדם שיחזו בו מדרכו הרע: . עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. ושלשתן. מעבר לכך אין טעם לחזור ולהוכיח את החוטא, כי הדבר כבר גולש למצב שנסכן את שלום המוכיח, והרי המצוות ניתנו כדי לחיות בהם.

שבת שלום ומבורך                                                             בן שושן אלעזר