בס"ד

ולא היה מים לעדה – על תהליך התבגרותו של העם

פרשת חוקת – תמוז תשע"ב

המים הם המצרך החשוב ביותר לאדם בכלל, ולמי שהולך במדבר בפרט. לכן לא פלא שגם עתה, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, אחת התלונות שחוזרת על עצמה היא בעניין המים. כבר עמדנו על כך בעבר, שחלק ממטרת הנדודים במדבר היה ליצור דור חדש, בעל מנטאליות אחרת מזו של הוריו – יוצאי מצרים, אך ברגע זה, שנת הארבעים לנדודים[1], מסתבר למשה שפני הדור כפני הוריו. אותם טענות מושמעות באוזניו שוב ושוב: "...וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת.." (במדבר כ:ה) יותר מכך, לדעת ר' יצחק קארו,( 1535 – 1458) יש בתלונתם טעם רע בכך שהעם התלונן על משה ואהרון בשעה שהם – משה ואהרון, היו עסוקים באבלם הפרטי על מות מרים אחותם:

 ".. וירב העם עם משה בא לספר בגנות העם, שדרך הוא מי שיש לו תביעה עם אבל אינו תובעו עד שיעבור אבלו וימי בכייתו, ואלו [כאן] ותמת שם מרים ותקבר שם וירב העם עם משה.."(תולדות יצחק במדבר כ:ג-ד)

אולם בעל ה"שפתי כהן" ר ' שבתאי כהן (1622 – 1663, מכונה גם הש"ך) דווקא בא ללמד זכות על העם, שהרי תגובת משה ואהרון לתלונות העם קצת מפתיעה: "..וַיָּבא משֶׁה וְאַהֲרן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם..." (במדבר כ:ו). לכאורה הם בוחרים לא להתעמת עם המתלוננים, ועל-פניו שהם אפילו בורחים לאוהל מועד[2].  לכן יש בדבריו ללמד מוסר השכל את מי שעוסקים בהנהגה. לשיטתו מנהיג העם צריך לעמוד לרשות העם בכל עת ובכל מצב!

"...מפני הקהל, יען ראו שהדין עמהם, שאי אפשר לסבול הצמא, ומפני הבושה נפלו על פניהם, וירא כבוד ד׳ אליהם, היינו אל משה ואהרן לומר להם,אין אבל וצער למשרתי צבור, כמאמרם, בני נתונים בצמא, ואתם יושבים ומתאבלים על מרים..." (שפתי כהן במדבר כ:ו).

האם החד-גוניות של המדבר נותנת את אותותיה גם בדור שנולד וגדל במדבר, או שהם עדיין מתרפקים על סיפורי הוריהם בדבר "נפלאות מצרים"? אמת, קשה למצוא מים ועצי פרי במדבר, שהרי גם חיותם תלויה במים. לכן נראה שכשהם מתלוננים על חוסר המים הם מעצימים את דבריהם גם בעובדות מהשטח.

"...לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, הם לא היו מתרעמים עתה אלא מן המים והזכירו הפירות, לפי שמי שיש לו צמא, גפן או רמון משקיט לו הצמא, לזה אמרו אין לנו אפילו פירות להשקיט הצמא.." (תולדות יצחק במדבר כ:ה)

מי מאיתנו לא מנסה לחזק את טענותיו - בשעה שהוא מתווכח עם חברו, גם בדברים שלא נוגעים באופן ישיר לנושא הנידון? אבל באה התורה ורומזת לנו שככל שאנו מסובבים סביב הטענה העיקרית, בדברים שלא נוגעים בה במישרין, הדבר מעיד יותר ויותר על חוסר צדק בדברי הטענה. כך הדבר גם בנושא תלונת העם, שחוו יום – יום את הנהגתו הניסית של הקב"ה במדבר:"..פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה: שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם: פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר.." (תהלים קה:לט-מא) מדברי המשורר נראה, שיש הנהגות שהיו חלק משגרת חיי העם במדבר, עד שהם נעשו בעיניהם כדברים המובנים מאליהם, הם הפסיקו לראות בהם דברי הנהגה ניסית, כך שלשיטתם הדבר הוא בגדר הטבע. אם כן, לטעמם גם העונשים שהעניש הקב"ה את העם בעבר, הם לא תוצאה של כעס אלוהי, אלא של טעות אנוש, טעות של מנהיגי העם – משה ואהרון. "..וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.." (במדבר כ:ד) ובדבריהם יש יותר מרמז דק לתוצאות הקשות של חטא המרגלים, כך לדברי ה"משך חכמה" (רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, 1843 – 1926):

"..לא מקום זרע ותאנה וגפן וכו'. לא זכר "זית שמן ודבש", שכן זה היו טועמים בהמן שטעמו "כצפחית בדבש" (שמות טז, לא) "ולשד השמן" (במדבר יא, ח), לכן לא זכרו זאת. ומשום זה נשאו המרגלים רק אשכול מן התאנים והרימונים, ולא מן הזיתים והתמרים, שזה טעמו במן..." (משך חכמה במדבר כ:ה)

ועדיין יש לשאול, מדוע את עיקר תלונתם – חוסר המים, הם משאירים לסוף דבריהם ולא מציינים אותה כבר בתחילה, עד שנראה שהתלונה על המים נראית כספיח לחוסר עצי הפרי? לענ"ד יש כאן הד לטענות מצטברות של העם כלפי ההנהגה, התוצאות הקשות של חטא המרגלים ומרד קורח, מתסיסות את העם ומעוררות אצלם מחשבות בדבר נכונות המהלכים של משה ואהרון. לכן אין כאן תלונה ממוקדת רק על עניין המים שהרי לדברי המדרש, דווקא לא חסרו מים, ואפילו לא אילנות:

"...באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם וכי חפירה היתה שם אלא שנתנה בזכות אבות שנקראו שרים ... שהיו הנשיאים עומדים על גבה ומושכין במטותיהן כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו וריוח שבין הדגלים מלא מים...והמים יוצאים חוץ למחנה ומקיפין פיסא גדולה...ומגדלים מיני דשאים ואילנות לאין סוף..." (במדבר רבה (וילנא)  חקת פרשה יט)

יתכן שהמדרש בא לומר שכשהביקורת לא עניינית, אזי גם המציאות לא תשכנע את המבקר, ויתכן לומר שהיו מים ופירות, אך הם כבר לא היו ראויים לאכילה. כך או כך, הקב"ה מצווה את משה לקחת את המטה של אהרון, אותו מטה שהיה יבש ובכל זאת פרח והוציא פרי. כדי להראות לעם שאפילו עץ יבש הוא – הקב"ה, יכול להחיותו ללא מים, אדם ובהמה לא כל שכן.

שבת שלום ומבורך                                               אלעזר בן שושן