בס"ד

קדושים תהיו – צווי או עובדה

אחרי מות – קדושים. תש"ע

פרשת קדושים פותחת באמירה " קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'...". רבים שואלים האם יש כאן ציווי להיות קדוש., או שהקב"ה מודיע לבני ישראל שהם נמצאים בהליך שיוביל אותם להיות קדושים?. המדרש מציין שבפרשת קדושים נכללים כל גופי התורה. כלומר היא מכילה בתוכה את כל הצווים שהתורה מצווה על האדם.

"..וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל ומפני מה נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלוים בה.." (ספרא קדושים פרשה א ד"ה וידבר ה' )

 לשיטתו של המדרש, העובדה שיש כאן דרישה להיות קדושים, מצביעה על דמיון להתקדשות של בני ישראל לפני מעמד הר סיני .לכן המדרש מציין שפרשה זו נאמרה בהקהל, דבר שמשווה לה מעמד של הר סיני. כפי שאומר ר' חזקיה בן מנוח – בעל פירוש החזקוני על התורה:

"..מלמד שפרשה זו נאמר בכינוס כעשרת הדברות, ולמה? לפי שכל הדברות כלולות בה.." (פירוש החיזקוני לפרשת קדושים)

החזקוני עושה הקבלה מעניינת בין המצוות של עשרת הדברות למצוות המצוינות בפרשת קדושים:

".. כאן), בעשרת הדברות) אנוכי ה' , וכאן (פרשת קדושים) אנוכי ה'.

כאן לא יהיה לך אלהים אחרים, וכאן אל תפנו אל האלילים.

כאן לא תשא (את שם ה' אלהיך לשוא), וכאן לא תשבעו בשמי לשקר.

כאן זכור ( את יום השבת לקדשו) וכאן את שבתותי תשמורו.

כאן כבד את אביך ואת אמך, וכאן איש אמו ואביו תיראו.

כאן לא תרצח, וכאן לא תעמוד על דם רעך.

כאן לא תנאף, וכאן מות יומת הנואף והנואפת.

כאן לא תגנוב ואכן לא תגנבו.

כאן לא תענה ברעך, וכאן לא תלך רכיל.

כאן לא תחמוד, וכאן לא תעשוק.." (פירוש החזקוני – שם)

לשיטתו של החיזקוני עשרת הדברות מוצגות גם בפרשת קדושים, אך בניסוח שונה. אולם הוא ממשיך ואומר שלא רק קיומן בלבד מקנות לאדם את מעמד הקדושה, וגם לא רק השמירה מחטא העריות בלבד, מקנה לאדם מעמד זה. אלא ראוי לו להיות משתדל לקיים את מצוות התורה ללא העדפה של צווה האחת על פני האחרת. או כדברי החזקוני:

" ונסמכה פרשה זו לפרשת עריות (פרשת אחרי – מות) שלא יהיו סבורים שבשביל שמירת עריות בלבד יעמדו בארץ, כי גם יש מצוות אחרות שעליהם להתקיים בארץ.." (חזקוני,שם)

כאן המקום לברר כיצד בא לידי ביטוי המושג – קדושה. לשורש ק.ד.ש. יש שתי משמעויות בסיסיות: האחת היא להיות זמין ומיועד ל..כך, כאשר מקדישים שיר או מאמר לכבודו של מאן דהוא, אנו מייעדים את הדבר לכבודו. וכך הדבר גם כאשר העם מתקדשים לכבוד מעמד הר סיני, הם עושים פעולת היטהרות כדי שיהיו מיועדים לעמוד במעמד הר סיני. השנייה היא הבדלות, כגון הקידוש או ההבדלה שאנו עושים בשבת ובמוצאי שבת, הם פעולות שבאמצעותן אנו מבדילים בין השבת ליום חול. פרשנים רבים מתייחסים למושג זה כדרך התנהגות של האדם בחיי היום יום, התנהגות שתוביל אותו להיות נבדל מסביבתו, אך כדי שיהיה זמין למלא את מצוות בוראו.השאלה שעומדת בפני הדרשנים היא האם הכתוב מתייחס למצווה ייחודית או לכלל מצוות התורה.אומנם החזקוני אומר שלקדושה יש צורות ביטוי רבות ויש צורך בכולן. אולם המדרש סובר שיש מצוות ייחודיות שמתוכן ניתן להגעי להכרה בכל שאר המצוות ולקיימן.:

"..והייתם קדושים לאלהיכם זו קדושת כל המצות. אתה אומר זו קדושת כל המצות או אינו אלא קדושת ציצית .... רבי אומר זו קדושת ציצית. אתה אומר זו קדושת ציצית או אינו אלא קדושת כל המצות. כשהוא אומר קדושים תהיו (ויקרא יט ב) הרי קדושת כל המצות אמורה הא מה ת"ל והייתם קדושים לאלהיכם? זו קדושת ציצית מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל.." (ספרי במדבר פיסקא קטו ד"ה למען תזכרו )

לשיטתו של המדרש ה"ספרי", האמירה "קדושים תהיו" מכוונת למצוות ציצית. מצווה שיש בכוחה להוביל את האדם לקיים את שאר המצוות הכתובות בתורה. המדרש מסיק את דרשתו מתוך סמיכות הכתובים בפסוקים:

".. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: (לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם..." (במדבר טו:לז – לט)

על כך הבטחתה של התורה שמצוות הציצית יש בה כדי לסייע למי שמעוניין לקיים את המצוות, אומר האלשיך הקדוש:

"..וזהו אומרו 'והיה לכם לציצית', לומר כאשר יהיה לכם לציצית שהוא כדי להציץ בו לזכור, אז כאשר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. מה שאין כן אם לא יהיה לכם לציצית, שלא יהיה לכם להציץ בו לזכור, כי אז איך יהיה לכם למזכרת?!.." (פירוש האלשיך לספר במדבר)

כלומר אין די בכך שהאדם מתעטף בציצית או מניח תפילין או אפילו לומד תורה, השאלה היא האם הוא ממש את מה שהדבר אמור לייצג. או לשיטתו אין בציצית דבר אם היא מונחת על האדם כבגד ללא שום משמעות. על האדם להציץ בציצית כדי לשפר את דרכיו. ואם הוא עושה זאת, מובטח לו שלא יאונה לו כל רע . כפי שמביאה הגמרא:

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח, נכנסה שפחתה ואמרה לה: "אותו אדם ששיגר לך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח"         
אמרה היא: "יכנס" נכנס הציעה לו שבע מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב עלתה וישבה על גבי מיטה עליונה כשהיא מוכנה ואף הוא עלה לישב נגדה (וכמעט בא לעשות את העבירה) באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.;   
אמרה לו: גפה של רומי (שבועה בעבודה זרה של הרומאים) שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך אלא מצווה אחת ציוונו ה' אלהינו וציצית שמה וכתוב בה אני ה' אלהיכם שתי פעמים אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר עכשיו נדמו עלי (חוטי הציצית) כארבעה עדים.        
אמרה לו: איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה כתב ונתן בידה (פתק שכתוב שם הפרטים עליו) עמדה וחילקה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות ובאת לבית מדרשו של ר' חייא אמרה לו רבי צווה עלי ויעשוני גיורת.       
אמר לה: בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו אמר לה לכי זכי במקחך. אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מד/א )

הגמרא מעידה על אדם שהיה בעל מעמד בבית המדרש! ובכל זאת לא היה חסין בפני עבירה מאוד משמעותי בחיי היהודי – העריות. אין כאן חשק פתאומי – לא תקפו יצרו לבצע עבירה, יש כאן תכנון של אדם שליו שעושה מסע לקראת העבירה, במסע זה יש לו מן הסתם את כל הזמן לחשוב על מעשיו ולחזור בו. אך הדבר שגורם לו לבסוף לחזור בו הוא דווקא הציצית שהוא לובש, ללמך שהיא שקולה כנגד כל המצוות.

יש פרשנים שראו בחיוב את היציאה מבית המדרש כדי שלא להיבדל, משום שהיבדלות היא דבר שמנוגדת לדרכו של הקב"ה. שהרי נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כלומר, אם הקב"ה משרה את שכינתו בתוך העם, אזי וודאי אין לשאר בני האדם להיבדל זה מזה. כפי שמצוטט ה"חתם סופר" בפירושו של מרדכי הכהן "על התורה"

הדרשן מזהיר אותנו מפני התפתחות שעלולה להביא לידי פילוג בעם. החתם סופר אומר שאם הקב"ה – שאין קץ לקדושתו משרה את שכינתו בין בני האדם, כך בוודאי אין לבני האדם להיבדל זה מזה.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר