|
בס"ד
יום
הזיכרון לשואה ולגבורה
פרשת
קדושים – ניסן תשע"א
השבוע
יחול יום הזכרון לשואה ולגבורה, עוד שבוע שבו יתמודדו השורדים, שהולכים
ומתמעטים בכל שנה ושנה, את החוויות האיומות שחוו תחת יד נוגס ומענה, הם
ה"אוד מוצל מאש" שחיים בתוכנו, הם בוודאי זוכרים, אולם אנו דור
תקומה, כיצד אנו מצווים לזכור? הזכירה ביהדות היא מצווה חשובה וקיומית,
כך אנו מצווים לזכור את יום השבת, את יציאת מצרים, את אשר עשה לנו עמלק
ועוד. הזיכרון הוא מרכיב חשוב בבניית התרבות של העם. אבל "אליה וקוץ
בה" הזיכרון ברובו הוא תכונה מולדת, יש מי שניחן בזיכרון פנומינאלי
ויש מי ששכח מה אמר לפני רגע קט. לכן, כדי שהזיכרון יקנה לו אחיזה יש
להיעזר בסמלים ובטקסים, כולל דתיים כמובן. הם המעט שיכול לשפר את
היכולת לקיים את הציווי לזכור.
מה
צריך לזכור:
האם
הדגש הוא על השואה, או אולי דווקא על הגבורה? בין אלה שזוכרים
את נוראות השואה עולה שאלה מאוד קשה, נוקבת ויומרנית,
היכן היה האל בשואה? אכן שאלה
לא קלה, אולי אפילו לגיטימית. אולם, לענ"ד בטרם נשאל שאלה זו, אני חושב
שהשאלה הראשונה שהייתה צריכה להשאלה היא:
היכן היה האדם בשואה? היכן –
"מותר האדם מהבהמה", האם
אין? הרי האדם הוא היצור שבידיו ניתנה היכולת להטות את דרכו לטוב או
לרע, מדוע אם כן הוא בוחר ברע?. ובכלל, היכן היה העולם הנוצרי שמתהדר
ברגש "הרחמנות" והיכן היו מנהיגיו? ואם לא די בכך, הנה עוד
שאלה: כיצד במרכז התרבות העולמית, בגרמניה "הנאורה" יכולה
להתרחש שואה כזו איומה? כיצד תרבות זו – שהיא פרי יצירה של האדם ולא של
האל! סוחפת אחריה מיליוני בני אדם ואומות המזדהות עם הרעיון שבה- שנאת
האדם בגלל זהותו הלאומית והדתית! את זה האל בוודאי לא מבקש. עם זאת כבר
בימי המשנה והתלמוד אנו רואים ניסיונות של חז"ל להתמודד עם מצבים של
סכנת שמד וחורבן, באומרם:"..אומה זו
[ישראל] משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין - יורדין עד עפר,
וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים..."(מגילה טז:א) כלומר הם
מציבים בפנינו תמרור אזהרה, ראה אתה יכול להיות
"פאר"
או חלילה "אפר"
כלומר:"הכל בידי שמים חוץ מיראת
שמים", באמירה זו הם נתנו את האחריות למצבו של העולם בידי
האדם. עד כדי כך, שחז"ל אמרו שיש בכוחו של האדם להחליש את יכולת הקב"ה
בהורדת הטוב לעולם. נתבונן בדברי הגמרא:
"..רבי אלעזר פתח לה פתחא ..בעצלתים ימך המקרה..בשביל עצלות שהיה להם
לישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקדוש ברוך הוא מך. ואין מך אלא
עני...ואין מקרה אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: המקרה במים עליותיו..."
(מגילה יא:א)
לשיטתו
של ר' אלעזר, מעשיו של האדם יכולים לגרום לאל להיות דומה לעני, כשם
שעני לא יכול להושיע במקרים רבים, כך גם האל מנוע מלהושיע, במקרים בהם
האדם הוא בעל התנהגות עצלה וקלוקלת. האל מדומה כאן לתקרה שיש לחזקה,
מתחינה תיאולוגית מדובר כמובן ע"י התנהגות מוסרית וקיום תורה ומצוות.
לענ"ד שאלת מקומו של האל בשואה, עם כל הזכות שיש למי שחווה את
נוראותיה,לשאול אותה, ממעיטה דווקא בערכם של אלה שמצאו אותו גם בימים
האפלים ההם. היו לא מעט שהתעקשו למול את בניהם בתוך הגיטאות, היו לא
מעט שהתמודדו עם בעיות מוסריות מהיבט דתי. והיו לא מעט שבקשתם האחרונה
הייתה למות כיהודי. ולו רק בשבילם יש לזכור כי האל היה גם שם.
"ואידך זיל גמור"
מול
השואה יש להעמיד גם את הגבורה. רבים טוענים שהיהודים הובלו "כצאן
טבחה" ומנגד היו לא מעט מעשי גבורה והתנגדות שעלו בחיי אדם רבים,
אך גם הצילו אחרים. בכל מצב של דיכוי עם קיימת הדילמה, האם להתנגד גם
אם סופה רע ומר, כדברי אלעזר בן יאיר:
"אשרי הנופלים בקרב כי מתו בהילחמם בעד
חירותנו ולא במוכרם אותה...ובני-חורין נשאר בעזבנו את ארצות החיים"
(י.ב.מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ח),
או לסמוך על התקווה לעתיד טוב יותר? ביטוי לדילמה זו אנו מוצאים גם
בספרות חז"ל, כגון, הגמרא במסכת סנהדרין:
"..רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה
ומתו....רבי יהודה אומר: אמת משל היה...רבי אליעזר בנו של רבי יוסי
הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו
בנים ובנות..."
( סנהדרין צב:ב )
קטע זה
מדבר על יזמה של בני שבט אפרים, שלפי מסורת חז"ל, לקחו יוזמה וברחו
ממצרים טרם יצי"מ. אולם גורלם היה שהם נהרגו ע"י אנשי גת. לפי שיטתו של
רב, "העצמות היבשות" שמופיעות בחזון יחזקאל הן של בני שבט אפרים. בעל
"הנאום והדרוש"
(ר' א.
אורנשטיין)
טוען שיש בדברי הגמרא דלעיל, הד לוויכוח בין חכמים, האם רצוי למרוד, או
לנסות לשמר את המצב עד יעבור זעם. לשיטתו של ר' אליעזר – בכל ניסיון
מרד מול אומה גדולה, יש עניין של הפגנה בלבד, אולם סופם של המורדים
נידון למוות. "אמרו שירה ומתו".
לעומתו, ר' יהודה שואל האם יש אמת בדברי יחזקאל או שהם רק משל? אם כן,
אזי יש תקווה וצריך לבחון את לקיחת היוזמה ולמרוד, אולם אם הם בבחינת
משל למצבו העגום של העם-מצב שלאחר ייאוש, כנראה שצריך לסמוך על התקווה?
כנגדם אומר ר' אליעזר בין ר' יוסי הגלילי, אין ספק שסופו של כל מרד
להצליח, גם אם זה יקח זמן רב, וגם אם הדבר יעלה בדמים. ולחיזוק דבריו
בא ר' יהודה בין בתירא ואומר:"..אני
מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם..."(סנהדרין
צב:ב )
כלומר,
אני ההוכחה החיה שהיה כדאי לאחוז בנשק גם כאשר הדבר נראה כחסר סיכוי.
בכל מקרה, על חללי השואה והגבורה נאמר: גם אם מתו בצפיה לישועה, גם אם
מתו במרד כנגד הצורר הנאצי, וגם אם מתו מחוסר יכולת למרוד, עליהם אומר
הנביא יחזקאל:
"..וַיּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית
יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה
תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם
כּה אָמַר אֲדנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם
וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל
אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.."
(יחזקאל פרק לז יא)
פסוקים
אלה היו ללא ספק נגד עיניהם של מי שהובלו להריגה כשבפיהם ניגון מיוחד:
אני מאמין, בביאת המשיח, גם אם יתמהמה, בכל זאת אחכה לו שיבוא.
יהי זכרם של חללי השואה והגבורה חרות בדברי ימי עם ישראל לעד.
שבת
שלום ומבורך.
|
