בס"ד

גורל אחד לעזאזל!

פרשת אחרי מות – קדושים – תשע"ג

מי מאיתנו לא השתמש או לא שמע אי פעם את הביטוי – "לך לעזאזל"! או סתם "לעזאזל" כביטוי שמבטא תיסכול או כעס על מאן דהוא. ולצידו קיים כמובן גם הביטוי "שעיר לעזאזל"  המציין היטפלות לאדם על לא עוול בכפו, או כזה שנענש בשל אחריות זניחה למחדל כלשהו בעוד שהאחראים המשמעותיים יצאו ללא רבב. מהיכן קיבל ביטוי זה את משמעותו?

התורה בספר ויקרא אומרת שבני ישראל צריכים להביא לכהן שני שעירים (עיזים) לצורך כפרת עוונות בני ישראל. אבל רק אחד מהם יעלה כקרבן בבית המקדש, בעוד השני צריך להיות משולח לעזאזל:

"...וְנָתַן אַהֲרן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.." (ויקרא  טז:ח-י)

גורלו של השעיר השני תלוי בהבנת משמעות הביטוי לעזאזל. האם זהו מקום מוגדר וידוע? אם כן, מדוע השעיר שעלה בגורלו לעזאזל משולח לשם, במה הוא שונה מכל קרבן אחר? הרי בסופו של דבר גם גורלו היה למיתה! וכך מתארת הגמרא את תפקידו של המשלח את השעיר:

"...מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו. ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים.." ( יומא סז:א)

מתיאור הגמרא, השעיר היה נדחף ממצוק או מראש הר כלשהו, ובדרכו למטה היה נקרע לגזרים! גם אם נקבל את המעשה הזה כסוג של קרבן, עדיין יש לנו בעיה, שהרי התורה אסרה הקרבת קורבנות מחוץ למקדש, מה גם שצורת פולחן זו חריגה בהחלט ביחס לכל קרבן אחר שהמקרא מציין. הדבר מפליא שבעתיים כאשר ברור שלשעיר המשולח לעזאזל יש תפקיד של כפרה!

"...וְסָמַךְ אַהֲרן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל ראשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטּאתָם וְנָתַן אתָם עַל ראשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:  וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.."[1] (שם כא-כב)

ר' אברהם אבן עזרא, מפתיע אותנו בדעתו על צורת פולחן זו, לשיטתו המקרא מסתיר כאן סוד שיש לפענח אותו רק למי שהוא ראוי להשתתף בתהליך זה, ובכל זאת הוא רומז למי שמעוניין, כיצד לפחנח את הסוד:

"...ואמר רב שמואל, אעפ"י שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם, ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט, ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו..." (אבן עזרא ויקרא פרק טז:ח)

מה הסוד הגדול שראב"ע לא מעוניין שיהיה נחלת הכלל? האם הסוד כרוך בכך שיש במעשה זה דמיון לעבודה זרה? או לטקסים הפגאניים שהיו נפוצים בימי קדם? או אולי הוא מכוון בכך לדברי הגמרא במסכת יומא:

"...תנו רבנן: עזאזל - שיהא עז וקשה, יכול בישוב - תלמוד לומר במדבר, ומנין שבצוק - תלמוד לומר גזרה. תניא אידך: עזאזל - קשה שבהרים....תנא דבי רבי ישמעאל: עזאזל - שמכפר על מעשה עוזא ועזאל. תנו רבנן: את משפטי תעשו - דברים שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם. ואת חקתי תשמרו - דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם - תלמוד לומר: אני ה' - אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן...." (יומא ד סז:ב)

מי הם עוזה ועזאל (אולי הכוונה לעזאזל) שמזכירה הגמרא? בספר בראשית נאמר: "..וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלקים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טבת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכל אֲשֶׁר בָּחָרוּ." (בראשית ו:ב) המדרש מציין שבני האלקים הם מלאכים שקיטרגו על בריאת האדם בעולם, ולפי דברי הזוהר, עיקר טענתם היתה על התנהגות הבלתי מוסרית של בני האדם בנושא הזימה, אך כאשר הקב"ה שולח אותם לארץ, הם עצמם נכשלים במה שהיו אמורים ללמד מוסר את בני האדם, וזהו מה שנאמר בספר בראשית:" וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכל אֲשֶׁר בָּחָרוּ." וכתוצאה מזיוג זה נולדו הנפילים! אחד המלאכים (שמחזאי=עוזא) חזר בתשובה, אך עזאל השיך בסורו. האם כאן טמון סודו של ראב"ע? בראה שע"פ הרמב"ן התשובה חיובית, לדעתו המספר שלושים ושלוש שמציין הראב"ע בסודו, מתייחס לפסוק השלושים ושלוש אחרי הפסוק שבו מופיעה המילה – "לעזאזל", שם מוםיע הפסוק "...וְלא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זנִים אַחֲרֵיהֶם.." (ויקרא יז:ז) כלומר, ייתכן שראב"ע רצה לרמוז שמכוון שהשעיר השני נושא על ראשו את כל עוונות בני ישראל, נראה הדבר שכאילו בני ישראל מקריבים את השעיר השני לכבודו של עזאל[2], דבר שנראה כפולחן לעבודה זרה.

 לכן באה הגמרא ואומרת שאפילו אם אומות העולם יטענו טענה מעין זו כנגד ישראל, אפילו הכי חובה עליהם לקיים את הפולחן כהוויתו. הרמב"ם מציע לראות בדרך פולחנית זו, מעשה סימלי של הרחקת החטאים והרוע למקום מרוחק כל כך, כדי שהחטאים שהשעיר מביא איתו לשם לא יהיה בכוחם להשפיע או להרע לאיש, ובדרך זו יש משל להתרחקות מכסימאלית של האדם מחטאיו, בדרכו לתשובה שלמה:

"...וכאשר היה שעיר המשתלח לכפרת חטאים גדולים כולם, עד שאין חטאת צבור שיכפר מה שהוא מכפר, וכאלו הוא נושא כל החטאים, מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשרפה ולא להקבר כלל, אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך בארץ גזרה, ר"ל שאין בה יישוב, ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה, כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה.." (ספר מורה הנבוכים ג מו)

גם אם נצא מנקודת הנחה שמדובר בנקודת ציון גאוגראפית, דבר אחד ברור, שלמעשה גם כיום עדין אין תמימות דעים בין חוקרי המקרא, באשר לזיהוי מקומו של האתר, אע"פ שלדברי המשנה מקום זה נמצא במרחק של "תשעה ריס" כ – 13 ק"מ מירושלים.

שבת שלום ומבורך                      בן שושן אלעזר