|
בס"ד
יום הזכרון לשואה ולגבורה
פרשת קדושים – ניסן תשע"ד
בכל
שנה, כשמגיע התאריך כ"ז בניסן, עם ישראל עוצר את המירוץ היום יומי שלו
ומתייחד עם זכרם של קורבנות השואה. כנסת ישראל קבעה ליום זה שם - יום
הזיכרון לשואה ולגבורה – יום שבו זוכרים ומנציחים את זכרם
של שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה. לעצרות הזיכרון ולשאר הפעילויות
בנושא, יש תפקיד משמעותי בהצבת מאורעות השואה ותוצאותיה במרכז התודעה
הציבורית בישראל ובעולם, בבחינת זכור ואל
תשכח!.
כיצד
זוכרים? ואת מה יש לזכור? הציווי לזכור מופיע במקרא במשמעויות שונות,
הן מההיבט החיובי:"..וַיּאמֶר משֶׁה אֶל
הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית
עֲבָדִים כִּי בְּחזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלא יֵאָכֵל
חָמֵץ..." (שמות יג:ג) והן מההיבט השלילי:
"...זָכוֹר
אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים
אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק
מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.."
(דברים
כה:יז-יט)
עם
ישראל חי סביב הציווי לזכור, הוא תמיד מצווה להביט לאחור, לא רק כדי
לדעת, אלא בעיקר כדי להסיק מסקנות, כדי להיות עם טוב וערכי יותר.לשם כך
הוא צריך לזכור את מי שלא הצליח לשרוד, כי גם בזכותו אנו ממשיכים.
לשאלה
מה יש לזכור מתקופה זו, יש משקל מכריע בקביעת התאריך שבו אנו מציינים
את יום השואה והגבורה. שהרי מאורעות השואה, גם אם עוד לא החלה ההשמדה
של העם, החלו עוד לפני מלחמת העולם השניה ונמשכו עד לסיומה, ואף אחריה
עוד היו גליויי אנטישמיות שעלו בחיי יהודים שהצליחו לשרוד את מוראות
הימים האפלים של השואה.
התאירך
היה צריך להביע מכלול דברים שיאפיינו את ההתרחשויות, לא רק הליכה
"כצאן טיבחה" אלה עליו לסמל את
התקופת .שבה הייתה גם מורשת של גבורה ולחימה של מי שהעזו להשיב מלחמה
שערה, ובנחיתות מובהקת בחרו להאבק בנאצים ובעוזריהם. הנטייה לבחירת
תאריך היום הייתה אם כן ביום פרוץ מרד גטו וורשה, בין התאריכים: 19
באפריל – 16 במאי 1943, י"ד בניסן - י"א באייר ה'תש"ג, מרד שנתפס
בתודעה הציבורית כסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה. אלא שתאריך
פרוץ המרד היה למעשה ערב פסח, וכמובן לא יכול לשמש כיום זכרון, דבר
שהיה עלול לפגוע במהות של היום בשל ההכנות לפסח, לכן הוחלט שהתאריך
בסופו של דבר יהיה בין סיום חג הפסח ליום העצמאות, כפי שהוא נערך כיום.
שמונה ימים לפני יום העצמאות, תאריך שיש בו כדי להדגיש את המוטיב של
מעבר "משואה לתקומה" בבחינת
"...מֵקִים
מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים
וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם
תֵּבֵל.."
(שמואל א ב:ח)
אלא
שכאן צצה בעיה נוספת,ע"פ מנהגי חוןדש ניסן:"...א"א
[אין אומרים] כל ימי ניסן צדקתך צדק דדינו כמו תחינה. ואין מתענין ואין
מספידין בניסן..")
ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות חודש ניסן) והרי עצרת יום
הזכרון לשואה ולגבורה, היא בין הייתר גם דברי הספד למי שלא שרד את
השואה! לכן הסיעות דתיות בכנסת העלו הצעה משלהם, הם ביקשו לציין את
היום הזה בתאריך -י' בטבת, שהוא גם יום הקדיש הכללי, מה גם שתאריך זה
של עשרה בטבת פורסם על ידי הרבנות כבר בשנת 1949, כשנתיים קודם שכנסת
ישראל קבעה את יום הזיכרון לשואה בשנת 1951, או כפי שהוא נקרא אז
"יום השואה ומרד הגטאות". ההיקש
בין יום הזכרון לשואה ולגבורה ליום עשרה בטבת לא לחינם הוא בא, שהרי
נסיון השמדת העם היהודי בימי השואה, הוא בהחלט אירוע הדומה בהיקפו
לתוצאות הקשות שהיו מנת חלקו של העם היהודי בימי חורבן בית ראשון ובימי
חורבן בית שני.
מאידך,
יש לציין שיום השואה חל בעיצומם של ימי ספירת העומר, שבמהותם הם נתפסים
כימי אבל לעם ישראל על מותם של תלמידי ר' עקיבא, לכן יש פתח לציין
אירוע לאומי נוסף גם בחודש ניסן – יום הזכרון לשואה ולגבורה, ובייתר
שאת נכנס יום זה למודעות הציבורית לאחר תפיסתו והוצאתו להורג של הצורר
הנאצי – אדולף אייכמן בשנת 1961.
את
החובה לזכור,והאופן שבו הדבר יבוא לידי ביטוי, ביטא בצורה מופלאה הנביא
ישעיה באומרו: "...וְנָתַתִּי לָהֶם
בְּבֵיתִי וּבְחוֹמתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם
עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לא יִכָּרֵת..." (ישעיהו נו:ה)
נתינת יד היא פעולה סמלית המצביע על קשר בין מוביל למובל, בין אב לבנו
ובין דור לדור. לא לחינם המוסד לחקר השוא -
יד ושם בחר בשם זה. נתינת היד
מסמל את חיבר שרשרת הדורות של העם היהודי לדורותיו, רק כך אפשר למלא את
צוואתם של מי שלא שרד, כשל מי שלא היה מי שיתפוס את ידו המושטת. רק כך
אפשר להחיות את זכרם של מי שלא ידוע שהיו קיימים, על כך אומר פרשן
המקרא – מנחם ריקאנטי:
"...כי הנה החסיד רבי יוחנן שהיו לו בנים ומתו...ואמר מה אנא לעלמא
דאתי, ולא השיבו לו עד שהאיר הקב"ה עיני זקן אחד, וא"ל עליך רבי יוחנן
שאתה זקן ועל רבי חזקיה שהיה עקר, עליכם נאמר [ישעיה נו:ד] כה אמר יי'
לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגומ' ומחזיקים בבריתי, כלומר משתדלים
לעשות פרי ואינן יכולין, עליהם נאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם
טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, ר"ל כי נפשם הנקראת שם
לא תכרת מן התמונה הכוללת כל התמונות והתנחם החסיד...."
(ריקאנטי בראשית לח )
רבים
מבני עמנו שנטבחו הלכו מבלי שיש מי שיגיד עליהם קדיש, מבלי שיהיה מי
שיזכיר את קיומם. לכן בקביעת יום הזכרון בא עם ישראל ומדינת ישראל
ומבטיחים, בעצם יום זה לשמור ולזכור את החובה המוסרית והערבות ההדית
בין כל חלקי האומה, הן בישראל והן בניכר.
שבת שלום ומבורך בן שושן אלעזר |
