בס"ד

כתר תורה

שמחת תורה

ישנם תאריכים המוזכרים במקרא כיום חג או מועד, אך כאשר חז"ל תיקנו לנו את הלוח העברי אנו רואים שבתאריכים אלה מופיעים חגים בעלי צביון שונה מאלה הנזכרים במקרא, כזה הוא חג שמחת תורה. היום השמיני של סוכות מכונה בתורה – שמיני עצרת, אך היום אנו מציינים אותו גם כיום חג שמחת תורה. אם כן כיצד הוא נקבע, ומה מקורו. נראה כי את התשובה על כך ניתן למצוא בדברי האברבנאל על התורה:

"...וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן הגדול, או הנביא, או השופט, או גדול הדור, קורא בחג הסוכות חלק מן התורה... ובשנה השביעית היה המלך מסיים התורה... ומכאן נשאר המנהג בימינו, שהיום השמיני חג העצרת האחרון, נקרא יום שמחת תורה, בו אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה ... לדמיין מעשה המלך בזמן ההוא... (פירוש האברבנאל על התורה, פרשת וילך)

כלומר חג זה קשור במקורו עם מצוות הקהל, ע"פ מצווה זו על כל בני ישראל להתכנס בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה, על מנת לשמוע את קריאת התורה: "ויצו משה אותם לאמר, מקץ שבע שנים, במועד שנת השמטה, בחג הסכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר - תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם .."(דברים לא,י-יג) מדברי האברבנאל עולה שהחובה לקרוא את התורה בשנת השמיטה בחג הסוכות, בנוסף לחובה על קריאה מתמדת במשך השנה, הביאה לידי כך שבכל שנה יקראו קטע מהתורה בזמן העלייה לרגל בסוכות[[1]], אך סיומה של הקריאה כוון לחג הסוכות שבשנת השמיטה. יש לציין שהחובה על קריאת התורה בשבתות מנהג עתיק הוא ומיוחס למשה, ע"פ הגמרא בירושלמי:

"...משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה". (תלמוד הירושלמי מגילה ד' א')

 מדברי הגמרא, לא נקבעה סדר או כמות של פסוקים או פרקים אותם יש לקרא, לכן נמצאו מסורות קריאה וחלוקה שונות של התורה. הגמרא במסכת מגילה מציינת שבארץ ישראל, נהגו לסיים את קריאת התורה אחת לשלוש שנים."..בני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין.." (בבלי, מגילה כט ע"ב)  תרגום- בני ארץ ישראל מסיימים את התורה במשך שלוש שנים. בניגוד למנהג בבל שהיו מסיימים חזור קריאה של התורה במשך שנה אחת.

למעשה משך קריאת התורה בארץ ישראל היה משתנה בין המחוזות ומקומות הישוב השונים, כך  שמחזור סיום הקריאה נמשך כשלוש וחצי שנים. לפרט זה יש חשיבות משום שסיומם של שני מחזורי קריאה היה בדיוק בשנת השמיטה, שנה שבה קיימת כאמור מצוות ההקהל, בדיוק בזמן שבו צריך לקרוא את התורה בפני הציבור שעלו לרגל בחג הסוכות. במצות הקהל, יש מעין אישושה מחדש של הברית שכרת הקב"ה עם בני ישראל במעמד הר סיני, היא מקבצת את כל עם ישראל בתהליך שהוא מעין שיחזור התייצבות במעמד הר סיני לשם קבלת התורה. עמדת הגמרא המציינת את חשיבות לימוד התורה ומעמד הקהל, גם אצל נשים וטף משתקפת האגדה הבאה:

"...תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? - שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. - ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. - ומה דרש בה? [דברים ל"א] הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. - אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני ..."(בבלי חגיגה ג ע"א)

מספר דברים יש באגדה זו. ראשית שגם התלמיד יכול לחדש לרב, בבחינת מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי אף יותר, ושנית יש חשיבות לכך שגם נשים תיחשפנה לדברי תורה, גם אם הן לא לוקחות חלק פעיל בשיח המדרשי[[2]]. אולם אפשר גם לראות באגדה זו את חשיבותו של דור ההמשך – הטף, הם צריכים לינוק דברי תורה כבר מגיל צעיר. הרמב"ם בחיבורו היד – החזקה, קובע כי חובת לימוד תורה לא תלויה ברמה האינטלקטואלית של הלומד או בכוונותיו, היא חובה ללא שום תלות, כשם שכהן או מלך שמים כתר לראשם מכוח תפקידם, כך כל ישראל מחויב ללמוד תורה מכוח היותו בן הבחירה.

"...בשלושה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן... כתר מלכות זכה בו דוד... כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב"... לעולם יעסוק אדם בתורה, בין לשמה בין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. (הלכות תלמוד תורה, פ"ג, ה"א, וכן פ"ג ה"ה.(

דברים אלה לא מכוונים רק כנגד הבוגרים אלא אפילו לעברם של הילדים הקטנים, כפי שאומרת הגמרא:"...קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה. מאי היא? [ מה הוא אמור ללמדו]. אמר רב המנונא: תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב..." (סוכה מב:א) כלומר להחדיר בליבו של הילד את עצם קבלת התורה, ואת היותו חלק חשוב בשרשרת הדורות כבר מגיל קטן מאוד. חז"ל החשיבו את תלמוד תורה של הקטנים בדרגת חשיבות גדולה יותר אפילו משל תלמידי חכמים מובהקים

"...אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב: (דברי הימים א טז, כב) אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן, ובנביאי אל תרעו אלו ת"ח, אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. א"ל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי? א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא..." (מסכת שבת דף קיט:ב)

הגמרא במסכת שבת מציינת את עוצמתם וחשיבות לימודת התורה של "תינוקות של בית רבן" לימוד שהוא חף ממחשבות זרות, ומאידך לא ניתן לומר שהוא היה ברמות אינטלקטואליות גבוהות, ובכל זאת אומרת הגמרא, יש בכוחו לשמור על קיומו של העולם יותר מלימודם של תלמידי חכמים גדולים! דברים אלה מעלים תמיהה אצל רב פפא, השואל את אביי: תורתי ותרתך מה פגם יש בה שאינה יכולה לעמוד מול הבל פיהם של תינוקות של בית רבן? עונה לו אביי – החטא! הקטנים עוד לא טעמו את טעם החטא לכן דבריהם זכים וטהורים, עד כדי כך שהם עומדים במעלה גדולה משל תלמידי חכמים! לכן לא פלא שבחג שמחת תורה יש דגש רב על השתתפות הילדים, בעיקר בעליה לספר התורה גם של אלה שטרם הגיעו לגיל המצוות, או אפילו לאלה שטרם יודעים לקרא.

בשמחת תורה מקפידים להדגיש את שייכותה של התורה לכלל עם ישראל. לכן מקפידים להעלות לתורה את כל הציבור על מנת שהשמחה תהיה מקפת את כולם ולא רק תלמידי חכמים. צריך לזכור שהיו תלמידי חכמים שהתייחסו בצורה מזלזלת במי שלא למד תורה, בעיקר באלה שעסקו רוב זמנם במסחר ולא הקדישו זמן מינימלי ללמוד תורה, או כאלה שהיו בבחינת יושבי קרנות. המדרש מביא אגדה שמלמדת לקח אפילו את רבי ינאי, כדי שיזהר בכבודו של כל אדם.

מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד שהיה משופע [=עשיר] ביותר. אמר לו רבי ינאי: יתכבד רבי ויתארח בביתי. אמר לו [האורח]: אעשה מה שיהנה אותך. הכניסו רבי ינאי לתוך ביתו, האכילהו והשקהו. בדקו במקרא, ולא מצאו. במשנה, ולא מצאו. באגדה, ולא מצאו. בתלמוד, ולא מצאו [לפי שהיה האורח עם הארץ גמור]. אמר לו רבי ינאי: קח את הכוס וברך ברכת המזון. אמר לו האורח: יברך ינאי בביתו. אמר לו רבי ינאי: האם יכול אתה לחזור אחר מה שאני אומר? אמר לו האורח: כן אמר לו רבי ינאי: אם כך, אמור: אכל הכלב פתו של ינאי. תפס האורח את ר' ינאי ואמר לו: מה? ירושתי אצלך ואתה מלגלג עלי ומאנה אותי באונאת דברים? אמר לו רבי ינאי: ומהי ירושתך, שאתה אומר שאצלי היא? אמר לו: שהתינוקות אומרים: "תורה צִוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב' - שהתורה ירושה היא לכל ישראל. שלא נאמר 'קהילת ינאי' אלא 'קהִלת יעקב.." (ויקרא רבה ט, ג )

רבי ינאי הלך שבי אחר מראה בעיניו, לפניו נראה אדם עשיר ומכובד, כנראה מאופן לבושו,לכן הוא חשבו גם למלומד או תלמיד חכם.כשהתברר לו שאדם ריק הוא בתורה במשנה ובגמרא, זלזל בו ר' ינאי ואף כינהו כלב, כאן מוכיח האורח את ר' ינאי ואומר לו שמעשיו של האדם חשובים יותר מלימוד שאינו יוצא לפועל. יותר מכך טענתו של האורח כלפי ר' ינאי: "... ירושתי אצלך ואתה מלגלג עלי ומאנה אותי.." יש בה אמירה קשה כלפי ר' ינאי, כלומר אתה עושה שימוש פסול בדבר שהוא שייך גם לי – התורה. דבר זה יכול גם להסביר את השמחה הרבה בחג שמחת תורה לא רק אצל תלמידי חכמים ובני ישיבות אלה גם אצל הציבור הרחב שפוקד את בית הכנסת לעיתים רחוקות.

חג שמח

אלעזר בן שושן