בס"ד 

מצווה גדולה להיות בשמחה

אחד השירים השגורים בפי קהל רב, ואפילו כאלה שלא קרובים לעולמה של תורה, היא האמרה של רבי נחמן מברסלב:"..מצווה גדולה להיות בשמחה...".(לקוטי מוהר"ן ח"ב כא), ר' נחמן רואה בשמחה התמידית דרך חיים, בעוד שהתורה מצווה את האדם להיות בשמחה בשעה שהוא עובד את אלוהיו. למען האמת לא ניתן למצא בין מוני המצוות מי שטבע מונח זה כאחת המצוות. ומעניין יותר, שהציווי אכן מופיע בצורה מפורשת בתורה. כאשר הקב"ה מזהיר את העם שלא יעבדו אתו כמצוות אנשים מלומדה, הוא אומר שהעונשים הבאים עליהם,  בין הייתר הם בשל שלא עבדו את ה' בשמחה:".. תַּחַת אֲשֶׁר לא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרב כּל..." (דברים כח:מז).ולדברי השל"ה הקדוש, חשיבות עבודת ה' בשמחה, היא זו אשר גרמה להכניס את הקטורת כחלק מעבודת המקדש, משום שהיא באה להעלות את חדוות העבודה האלוקית אצל הכהנים.

"...ומה שכתב וכתיב, 'שמן וקטורת ישמח לב', כי הקטורת אינה באה לכפרה, רק לקשר וליחד מלכות בתפארת, להיות כל הפנים בשמחה וטוב לב תמיד..." (של"ה מסכת תענית פרק תורה אור)

מדוע מוני המצוות לא הכניסו מצווה חשובה זה בסדר תרי"ג המצוות? נראה לי לומר, שבכל מצווה שהאדם מקיים, יש להכניס מימד של מצוות השמחה, כל שהשמחה לא עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מכל מצווה[1]. או כפי שאומר רבינו בחיי:

"... תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה.." (רבינו בחיי דברים כח:מז)

ועוד, אם התורה הייתה מצווה על השמחה בלבד, היו כאלה שמבקשים שכר על על דברים בטלים והבלי העולם, אשר בעיניהם היא השמחה. בעיקר כאשר השמחה מבוססת על שחוק וקלות ראש, כדוגמת הבטלנים יושבי הקרנות, המעבירים את ימיהם בהבלים שאין בם ממש[2]. וכדברי הרמב"ם:

"...לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות..." (רמב"ם הלכות דעות פ"ב ה"ז)

 הנוהגים בדרך של מהתלות, כמובן שלא נותנים את דעתם שההנאה שיש בשמחה זו היא רגעית ואין לה כל תוחלת, לעומת שמחה של מצווה, שמטיבה עם האדם הן בעולם הזה והן בעולם הבא. כך גם לדברי בעל העיקרים – ר' יוסף אלבו:

"...הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה הוא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפעל האחד בעצמו כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה..." (ספר העיקרים מאמר ג פרק לג)

 ומנגד, העצבות היא מידה רעה למי שמחזיקים בה, מלבד זה שהיא מעידה על חוסר אמונה, יש בה גם כדי להזיק לבריאותו הנפשית והגופנית של האדם. עם זאת, לדברי ה"פלא יועץ" יש פעמים שהאדם צריך להיות בעצבות, כגון כאשר הוא מתוודה על חטאיו!

"...העצבות רעה בעיני אדוניה מה מקום להתעצב על הבלי־העוה״ז הכל הבל ורעית רוחוכל רעביד רחמנא חשבה לטוב.ה ומה יתאונן אדם חי כ״א על חטאיו ועל מה שגרם בהם, וגם זה בעדן עציבותא כגון באומרו וידוי ובאומרו סדר תיקון חצות. אבל בעידן חדוה דהיינו כשעובר את ה׳ ומקיים מלותיו ישמח ישראל בעושיו שמחה..." (ר' אליעזר פאפו פלא יועץ, כלילת היופי, סימן ח)

השמחה מעידה על עין טובה:

קיום מצוות האל בעצבות, מעידות כי האדם מקיים אותם בשל אילוץ או אונס כגון: לחץ חברתי או פחד מפני דמות משפיעה עליו וכד'. לעיתים אף הצורך להרשים את האחרים בכך שאתה מקיים מצווה יש בו טעם לפגם, לכן אומר האברבנאל:

"..לפי שישראל היו עושים נדבות גדולות בתבואות שלהם בתתם תרומה. ומעשר ראשון ומעשר שני. ובכורות הצאן והבקר...הזהיר אותם שכאשר יביאו כל זה למקדש ויתנו אותו שמה ללוים ולכהני ה'. שלא ירע עיניהם על הוצאתם ונדבותיה' כי הפעל המשובח ראוי שיעשה אותו האדם בשמחה ובטוב לבב. ואם לא יהיה כן יראה כאילו הוא אנוס בדבר ההוא ולא יקרא לזה נדיב כ"א עשוק וגזול כל הימים..." (אברבנאל דברים פרק יב)

מקור העצבות יכול לנבוע ממידה של חמדנות, כאשר האדם שוכח שברכת האל היא אשר הביא לו את עושרו ויבולו, הוא עלול למאוס במצוות בעלות ערך חברתי, כתרומות, מעשרות וצדקה לעניים ועוד, וכך, אע"פ שהוא מקיים אותם, הדבר מכעיס את הקב"ה אם קיומם לא הייתה בשמחה ועמק הלב.

שבת שלום ומבורך                                 אלעזר בן שושן