בס"ד

על מתנות עניים בגידולי השדה

פרשת כי תצא – אלול תשע"ב

בכל האדם קיים יצר המדרבן אותו לצבור הון, נכסים וכל דבר שעשוי לתרום לרווחתו האישית, יצר הגורם לו לא להסתפק במה שהשיג עד כה. או כדברי המדרש:

"...אמר ר' יודן בשם ר' איבו: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו. אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, [מי שיש לו מאה רוצה לעשות מהם מאתיים]. ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ארבעה מאה,[מי שיש לו מאתיים רוצה לעשון מהם ארבע מאות].."

אמנם, הרצון להתעשר הוא לא דבר שאסור ע"פ התורה או ההלכה, אך הכתוב רצה להזהיר את האדם, שבמירוץ שלו אחר ההון, הוא חייב להסתכל גם על החלשים בחברה, על אלה שאין ביכולתם את האפשרות לרוץ כמוהו, או שלא שפר מזלם. ומכיוון שעיקר החברה הקדומה הייתה חברה חקלאית, התורה פונה לאדם ומצווה עליו להיטיב עם החלשים, באמצעות מקור הפרנסה החקלאי: "...וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזב אתָם אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם.." (ויקרא כג:כב) חתימת פסוק זה בשם ה' באה כדי להדגיש שמקור פרנסתו של האדם – השדה, נתון להשגחתו הפרטית של האל. אבל שיהיה ברור, דוגמא זו משליכה על כל דור והאמצעים שבאמצעותם הוא יכול להיטיב עם החלשים בחברה. ובספר דברים ממשיכה התורה ואומרת:"...כִּי תִקְצר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עמֶר בַּשָּׂדֶה לא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ..." (דברים כד:יט-כב). מדברים אלה אנו למדים שיש שלוש מצוות עקריות בגידולי השדה:

א.      פאה- מצווה להשאיר פאה בשדה [ שוליים שלא נקצרו] כדי שיבאו עניים ויקחו אותם.

ב.      לקט -  כאשר האדם עורם את הקציר לערימות,אסור לו לאסוף את מה שנושר מידיו במהלך איסוף הקציר והבאתו לערימה. כמובן שלא מדובר על כל כמות שנושרת, חז"ל הגבילו כמות זו לדי שנים או שלושה שיבולים שנופלים בכל פעם.

ג.       שכחה - מצווה שלישית הקשורה אף היא למצוות השדה נקראת שכחה, יחודה בכך, שהאדם אמור לקיימה שלא מדעתו. כלומר, רק כאשר הוא שוכח עומר בשדה אסור לו לשוב ולקחת אותו.

ולדעת הרמב"ם, בשל חשיבותם של שלוש המצוות: לקט, שכחה ופאה, רצוי שלא להעסיק פועלים נוכריים בקציר השדה, שמא לא יקפידו על קיום מצוות אלה, שהרי הם אמנם לא מחוייבים בהם,  אך האדון היהודי בוודאי מחוייב בהם:

"..אין שוכרין פועלים נכרים לקצור מפני שאינן בקיאין בלקט ופאה, ואם שכר וקצרו את כולו הרי זו חייבת בפאה..." (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ב הלכה י)

דברי תורה אקטואליים בכל דור, לכן גם כאשר העולם המודרני עבר שינוי משמעותי במקורות הפרנסה שלו, הרי שמקורות המחייה עדיין נשארו ברובם תלוים ביבולי השדה. כל מי שרואה ברכה בעמלו מחוייב לדאוג לחלש בחברה. בעל ספר החינוך (זהותו של המחבר לא כל כך ברורה) אומר שהתורה מדברת על כרם וזית, אבל היא מתכוונת לכל עצי הפרי שהאדם מגדל בשדהו.

"...שלא לכלות כל פירות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים...וזהו פאת הכרם, כן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה. ועוד אמר כי מה שכתוב: לא תפאר אחריך בזיתים, יורה גם כן על פאת הזית, כי פאת הזיתים נקראים פארות, ופאת הכרם עוללות, ומשניהם נלמד לכל האילנות..." (ספר החינוך מצוה רכא)

וממשיך הרמב"ם ומציין שאף קיומן של מצוות אלה היה צריך להיעשות באופן כזה שלא יקפח חלק אחד ויעדיף חלק אחר. לכן יש לגלות רגישות גם ללוח זמנים שבהם יהיה מותר לעניים לבא לשדות:

"...בשלש עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותם לבוז, בשחר, ובחצי היום, ובמנחה, ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול, כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול..." (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ב הלכה יז)

אכן מחשבה סוציאלית מהמעלה הראשונה. חלוקת זמנים זו באה להתחשב, במניקות שצריכות לאכול בתחילת היום, בזקנים שקשה להם להגיע מוקדם, ואפילו בכאלה שקשה להם להתעורר בבוקר. רגישות זו נכונה בוודאי גם בימינו, שהרי מצאנו לא פעם חלוקה לא הוגנת אפילו של עמותות בעלי רצון טוב. בנוסף לשלוש המצוות האלה, מזכירה התורה עוד מצוות הקשורות לעבודת השדה - פרט ועוללות:

: כִּי תַחְבט זֵיתְךָ לא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: כִּי תִבְצר כַּרְמְךָ לא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה..." (דברים כד:יט-כב)

א. פאר - מהו שלא לפאר בעניין הזתים? לדברי רבינו בחיי, אסור לחבוט בעץ הזית עד שיצאו כל הזיתים ממנו, כלומר, אסור לחפש אחרי שאריות של זתים בעץ, אחר שרובו ככולו כבר נמסקו ממנו. ולדעה נוספת, אסור לבעל השדה להתפאר על העני בשעה שהוא משאיר חלק מהיבול לטובתו:

"...לא תפאר אחריך. ע"ד הפשט: לא תחפש הפארות והם הענפים...וע"ד המדרש: לא תפאר אחריך, אל תתפאר על העניים אם אתה מיטיב להן ומניח זיתים תחת האילן. והענין לפי שראוי לאדם שיעשה חסד ושלא יפרסמנו.." (רבינו בחיי דברים כד:כ)

ב. עוללות – עוללות הן אותם ענבים בודדים שנושרים בשעת הקציר או אשכולות ענבים המכילים מספר בודד של ענבים במבנה אקראי, שלא בצורת האשכול המקובלת. כדברי רש"י:

"...ואיזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף. יש לה אחד מהם הרי היא לבעל הבית. וראיתי בתלמוד ירושלמי איזו היא כתף, פסיגין זה על גב זה. נטף, אלו התלויות בשדרה ויורדות.." (רש"י דברים פרק כד:כא)

באמצעות מצוות אלה, התורה מעוניינת לחנך את האדם כדי שיסתכל בראיה מפוכחת על עובדות החיים. המירוץ אחרי ההון הוא אין-סופי, ויחוד כאשר הוא חסר, ואז נדמה לאדם שהוא מהות הכל בחיים. אולם כאשר בריאות האדם רופפת הוא מגלה שבריאותו חשובה יותר. כך איסוף של פרט ועוללות, כמוה כיגיעה מיותרת על חשבון בריאותו של האדם.

שבת שלום ומבורך                                               אלעזר בן שושן