בס"ד

מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ולהיפך בפרשת כי תשא

פרשת כי תשא:  אדר- א תשע"ד

פרשת כי תשא מציינת אחד מרגעי המשבר הגדולים של דור יוצא מצרים, מה שיכונה בהיסטוריה היהודית- פרשת עגל הזהב. אבל מה משמעות החטא? מה הוא בא ללמד אותנו גם היום לאחר יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנים ממתן התורה? נראה כי הלקח העיקרי של אירוע זה בא להצביע על חולשתו של האדם, ובא במידה על חוזקו.

חולשתו – משום שברגע השיא של היסטוריה היהודית העם מאבד כל תקווה, למרות החוויות הרוחניות העצומות שהוא חווה, ברגע שהמנהיג  - משה מתמהמה בהר, הם אומרים לאהרון: "...קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.." (שמות לב:א) האמונה שלהם בשלב זה תלוי קודם לכל בקיומו של המנהיג – משה. היעדרותו מסמלת עבורם את נטישתם ע"י האל, ואולי אפילו בגידה חלילה, שהרי לא מעט פעמים הם זכרו "בערגה" את שהותם במצרים, ולכן כל המהלך של יציאת מצרים היה לכאורה לשווא אם כל מטרתו הייתה להראות את כוחו של האל, מבלי שיהיה מי שידאג להנחותם את הדרך אשר ילכו בה. אין ספק, כי גם לעובדת היותם טמועים בתרבות המצרים עומדת להם לפוקה, שהרי קשה להם שלא להיאחז במוחשי, גם אם הוא לא אל, לכן דמותו של משה בשלב זה כל כך משמעותית עבורם. אע"פ שהמדרש אומר שבקריעת ים סוף כל אחד הגיע להכרה של האל וגדולתו, היטיב לתאר זאת המדרש שמובא בגמרא:

"...דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו זה אלי ואנוהו, שנאמר: +תהלים ח+ מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. היה רבי מאיר אומר: מנין שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה? שנאמר: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. והא לא חזו! אמר רבי תנחום: כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה וראו.." (סוטה ל:ב)

ואחר כל זאת, הם מאבדים את האמונה, ללמדך שאמונה, בדומה לכל תהליך שמלווה את האדם בחייו, מורכב מהמון שלבים קטנים, שבהם יש גם רגעי משבר. ובעיקר להראות, שאפילו בענייני דברים שבקדושה, אין קיצורי דרך בהשגת המטרה.

והעוצמה – אף על פי שהגיע לשפל זה, שהיו מוכנים נפשית לחזור למה שהם מכירים, הנהגה אנושית, הנשענת על אל מוחשי. הייתה בהם היכלות למצא את הכוחות להמשיך בתהליך הטמעת האמונה באל לא מוחשי, ולהמשיך בצעידה לעבר ארץ ישראל. אם כי ברור שלכל אורך הדרך העם עוד יחווה עליות ומורדות ברמתו הרוחנית ובאמונת שאותה הוא עוד צריך לגבש. הפרשה מתארת את הקונפליקט שלפניו ניצב האדם שאמונתו עדיין לא מגובשת, הוא צריך לאסוף כוחות אחרי כל משבר, כדי לשכנע את עצמו שהדרך שהוא צועד בה היא אכן הדרך הנכונה. ואולי זוהי מהות הדרישה באומרם לאהרון "...קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ.." (שמות שם).לכאורה יש כאן מעשה שלא יעשה, שהרי בעשרת הדברות נאמר: "...לא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.." (שמות כ:ג) ודברים חמורים על תנהגות בדרך זו אומרת התורה בספר דברים: "...פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.." (דברים ד:טז). כלומר יש ברצון לעבוד את האל באמצעות דבר מוחשי, מימד של השחתה, ובכל זאת מוצא לנכון הריה"ל,[רבי יהודה בן שמואל הלוי1075-1141]  בכוזרי:ללמד זכות גדולה על דור המדבר, בהציגו את החטא של בני ישראל, לא כרצון לעבוד עבודה זרה, אלא כרצון לעבוד את האל בדרך זרה – דרך ההיאחזות במוחשי:

"...אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול והתחילו המון העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו, כשיספרו נפלאות אלהיהם, כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו כי האלהים שם, וכאשר אנחנו עושים בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו אמנם היא בחפץ האלהים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע. וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו ענין אלהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלהים.." (ספר הכוזרי מאמר א סימן צז)

ועם כל זאת, צריך לזכור שכאשר משה מביא לפניהם את דבר האל הם אומרים "...כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע..." (שמות כד:ז). נראה לי לומר, כי כאן טמון סוד האמונה של בני ישראל, ויש בדברים אלה מעין תיקון לחטא העגל[1], שהרי הם מוכנים לקיים עליהם את מה ששמעו מפי משה, ואת מה שיהיה כתוב בספר התורה שיוריד לפניהם. אמנם הצהרה זו ניתנה לפני חטא העגל, אבל דווקא היא מוכיחה שיש ביכולתם להאמין גם בדברי האל הבלתי נראה. וממעיטה את תלותם באל מוחשי.

שבת שלום ומבורך             בן שושן אלעזר