בס"ד

                               יום כיפור – תש"ע

                                 המסרים שבהפטרת יונה

קריאת הפטרה בתפילת מנחה, היא דבר נדיר המתרחש רק בתפילת מנחה של יום הכיפורים ושל תשעה באב. אם כי יש עדות הנוהגות להפטיר במנחה בשאר ימי תענית ציבור. כל שאר ההפטרות נאמרות רק בתפילת השחרית בשבתות וימים טובים. בדרך כלל יש קשר בין תכנה של ההפטרה לפרשת  השבוע. אולם כשחל חג או ראש החודש בשבת. או כאשר חל ראש חודש ביום ראשון, מדלגים על סדר ההפטרות, ומפטירים מעניינו של ראש החודש או החג. ניתן להבחין בהבדלים בין חלק מההפטרות שנאמרות ע"י עדות ישראל השונות. אולם לגבי הפטרת מנחה של יום הכיפורים קבעו חז"ל "..ובמנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה..." (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד א )

מה כל כך מיוחד בספר יונה, שחז"ל החליטו שיקרא באחד מרגעי השיא של תפילת יום – הכיפורים? מה גם שאין בספר זה נבואה על עם ישראל, ואפילו לא פניה לעם ישראל. ניתן לומר כי כל ספר יונה מתמקד ביונה ובהתנהגותו, ופחות בעצם השליחות עצמה. כל תפקידו של יונה הסתכם במשפט קצר שה' מצווה אותו לומר לאנשי נינוה: "..קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי.."(יונה א:ב). בפרק – א, הכתוב לא מציין מה היה על יונה לומר לאנשי נינוה, הייתה זו שליחות של אזהרה כללית על התנהגותם השלילית. תוכן השליחות מתגלה רק לקראת סוף הספר,  "וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר... וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת"(יונה ג:ד).יונה מחליט לסרב למלא את השליחות, אך שלא כמשה המנסה להניא את ה' מלהטיל עליו את התפקיד,"וַיֹּאמֶר משֶׁה ה' בִּי אֲדנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנכִי... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנכִי.." (שמות פרק ד).ושלא כירמיה המשתמש אף הוא בטיעון  הקשור לדיבור "..וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי.." (ירמיהו א:ו). יונה לא מדבר, הוא קם ובורח מלפני ה'. מעניין לגלות כי ה' הכין מבעוד מועד תשובה לטיעון אפשרי מצידו של יונה, לכן הוא אינו מתבקש לשאת נאום ארוך. כל שליחותו מסתכמת כאמור במשפט הקצר " עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת"(יונה, שם).

כדי לנסות להבין את ספר יונה, וחשיבות קריאתו בעצם יום הכיפורים. עלינו להתבונן בקטע מתוך התלמוד הירושלמי,  המדבר בעניין התשובה והכפרה שבאה בעקבותיה:

"..שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה להם חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו.." (תלמוד ירושלמי מסכת מכות פרק ב דף לא טור ד /ה"ו)

החוכמה, המייצגת את ההיגיון טוענת שעל חטאים יש להיענש, לא ייתכן לפטור אדם בלא כלום. הנבואה המייצגת את ההלכה את המצוות, טוענת טענה חמורה יותר, "הנפש החוטאת היא תמות". מדוע? משום שיש כל כך הרבה עבירות שיש עליהם חיוב מיתה, לכן לא ייתכן שהאדם שעשה חטאים יזכה להמשיך לחיות. מנגד שואלים את ה' מה דינו של החוטא, תשובתו  מנוגדת להגיון של החוכמה ואף לדרך הנבואה: לכל אדם יש זכות לחזור לדרך הישר, הדברים אמורים לא רק מבחינה דתית, אל גם מהיבט חברתי. לכל אדם זכות לשקם את עצמו ולחזור לחיות בתוך החברה גם אם חטא כלפי החברה.

רעיון זה של העדפת הדרך לשקם את החוטא ולהחזירו למוטב, על – פני הענשתו, מיושמת הלכה למעשה באגדה התלמודית המספרת על בריונים שגרו בשכנות לרבי מאיר והיו מציקים לו.

"..הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? - משום דכתיב: +תהלים ק"ד+ יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה..." (תלמוד בבלי מסכת ברכות, י : א )

תרגום: בשכונתו של ר' מאיר היו בריונים שהיו מצערים אותו, התפלל עליהם ר' מאיר שימותו, אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך על הפסוק – "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם" האם הפסוק מתכוון לחוטאים, הרי חטאים כתוב. ועוד – הסתכל לסוף הפסוק: "ורשעים עוד אינם"  האם בכך שיתמו החוטאים, לא יהיו רשעים?. אלא בקש עליהם רחמים והתפלל שיחזרו למוטב, התפלל עליהם רחמים וחזרו למוטב.

כעת ננסה להבין לרוחו של יונה. יונה מתגלה כאיש הנבואה, הוא אינו מאמין שיש למחול על חטאים. הוא מודע לתכונה מאוד מרכזית של הקב"ה, תכונת החסד והרחמים, ובגללה בורח יונה כדי להתחמק מהשליחות שהוטלה עליו:".עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.."(יונה ד: ב) מדוע תכונה זו של ארך אפיים אצל ה', נתפסת כדבר שלילי בעיני יונה ומניעה אותו לברוח מהשליחות?  לכאורה תמוהה העובדה שנביא יברח דווקא בשל תכונה זו. חז"ל ניסו לדון את יונה לכף זכות בכך שנבואה זו הייתה מיועדת לממלכת אשור, אותה ממלכה  שעתידה להגלות את ישראל, הוא לא רצה להיות זה שיציל את שונאי ישראל, כך לטענת ר' יצחק אברבנאל. המדרש מאיר את הדברים אחרת, מבחינתו העובדה שהגויים יחזרו בתשובה, ואילו עם ישראל ימשיך לחטוא, היא קטרוג על התנהגותם של עם ישראל, ולכן הסכנה הנשקפת לעם ישראל היא לא מאויב חיצוני אלא דווקא מה'.

אמר יונה אלך לי בחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובי תשובה הן שלא לחייב את ישראל. משל לעבד כהן שברח מרבו אמר אלך לי לבית הקברות מקום שאין רבי יכול לבא אחרי... אמר לו הקב"ה יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר ויי' הטיל רוח גדולה אל הים. (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא פרשה א ד"ה בארץ מצרים)

הידרדרותו של יונה כדגם להידרדרות האדם.

יונה נדרש ללכת אל נינוה, עיר השייכת כנראה לממלכת אשור, ממזרח ארץ – ישראל, אולם הוא בוחר לברוח מערבה ליפו על –מנת לעלות על אניה ולהתרחק ככל האפשר ממקום השליחות. בריחתו מכונה כירידה: ".. ַויֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֲנִיָּה.."( יונה א : ג), שימוש בפועל המתאר הידרדרות, כך גם כאשר  הוא עולה לאניה, המחבר המקראי מציין זאת כירידה: " .. וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ .." (יונה שם).לא לחינם גם מה שנראה בעיני יונה כעליה, הוא למעשה ירידה אשר תוביל אותו להמשך הידרדרות, עד שהוא יהיה מנותק מהנעשה סביבו, כפי שאכן קורה. כאשר יש סער בים והאניה חישבה להישבר ולטבוע, תגובתו של יונה הייתה: ".. ויוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם..." ( יונה א:ה), בריחה מהמציאות שהייתה עלולה להביא אותו לאבדון בירידה המשמעותית יותר מכל – השלכתו של יונה למצולות "..וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם.." ( יונה א:טו), כאן כאשר אין כבר לאן לרדת יותר, הוא פונה לעזרתו של ה'.

נראה כי בריחתו של יונה וההתעסקות הרבה סביב דמותו, מעידה על גדולתו של ה' ויחסו לשב מדרכו הרעה, דרך בריחתו הוא מגיע למקום העמוק ביותר - למעמקי הים, והנה משם ה' מסוגל לשמוע את תפילתו של יונה ואת הודאתו בטעות מעשיו. היענות ה' לתפילתו יש בה מסר לא רק ליונה, היא מכוונת לכל אדם, לעולם אל יתייאש האדם מהתשובה ומהתקווה, זהו המסר העיקרי שיש בספר יונה. הדג המקיא את יונה אל החוף, מסמל את היציאה מחושך אל האור, מהמצר אל המרחב, עתה גורלו שוב נתון בידו, בדיוק כפי שה' נותן ליונה הזדמנות לשפר את דרכיו, אך במקביל הוא נותן לו גם את הכוחות לצעוד בדרך הנכונה: "..וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֵה .." (יונה  ג:ג). אולם המחבר המקראי רצה להדגיש מסר נוסף - כיונה כך גם האדם בחיי היום יום, הוא מתמודד עם מכשולים רבים, ככל שיעקוף אותם ויתעלם מהם עוצמתם תעיק יותר, ככל שיקדים להסיר את המכשול כך יתמודד טוב יותר עם המכשלה הבאה. יונה לא היה עובר את כל התלאות שעבר, אילו הייה ממלא את המשימה הפשוטה והולך לנינוה כמצוות ה' מיד בתחילת הפניה אליו.

יונה ממלא את השליחות.

יונה מגיע לנינוה ומוסר להם את דבר ה' " עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" , דבריו עושים רושם עז על תושבי נינוה והם אכן שבים בתשובה שלמה "..וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה.." (יונה פרק ג :י). חז"ל הדגישו כי תשובתם באה לידי ביטוי במעשיהם דווקא, שהרי נאמר: אלהים ראה את מעשיהם ולא נאמר ששמע את תפילתם. כלומר האדם נמדד לפי מעשיו ולא על פי דבריו. למעשה הצליחה משימתו של יונה וכאן היה צריך לחתום את ספר יונה. אך תמוהה הדבר כי יונה לא מרוצה מהצלחה זו. ע"פ הרד"ק. יונה אף מצפה לראות אולי בכל זאת תשובת אנשי נינוה היא זמנית ביותר ולכן הוא מחכה לראות בכשלונם.".. וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר.." (יונה פרק ד:ה). מדוע יונה מחכה לכשלונם של אנשי נינוה, מעבר לסיבות של הדאגה לעם - ישראל כפי שצויין קודם. נראה כי הפרק האחרון בספר יונה פותח לנו צוהר למחשבתו של יונה. ייתכן כי התנהגותו מושפעת מהיותו איש עקרונות הדבק דבקות עיקשת בדרך של יקוב הדין את ההר. דרך של חוסר פשרות. על מעשה טוב יש לקבל תגמול, על מעשה רע יש להיענש ומיד! נראה כי פרק זה בא ללמד את יונה כי זו שגויה לחלוטין ולא תמיד תעמוד במבחן המציאות, אפילו לא אצל אדם כדוגמתו של יונה. שמחתו של יונה על הקיקיון שהגן מעליו מפני השמש הקופחת על ראשו, "..וַיְמַןה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה.." (יונה פרק ד:ו) ויבוש הקיקיון ע"י התולעת "..וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ.." (יונה פרק ד:ז). מוכיחים ליונה כי גם איש עקרונות כמוהו סוטה מעקרונותיו ומוכן ליהנות ממתנת חינם מבלי שיהיה ראוי לכך. וכועס על שמתנה זו – הקיקיון נלקחת ממנו. הדו – שיח בין ה' ליונה, המסיים את הספר ממחיש יותר מכל את הלקח שלמד יונה :

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן, וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת: וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד: וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה: (יונה פרק ד:ט - יא).

 חז"ל רצו שמתוך התבוננות בספר יונה, נלמד כי המחילה יש בה מימד של תקווה לדרך חדשה, המחילה נשענת גם על העבר ולא רק על העתיד. להעניש היא הדרך הקלה, לקבל סליחה , היא גדולה! ומה מתאים יותר מיום הכיפורים כדי להעביר מסר כזה, באמצעות ספר מרתק – ספר יונה.

גמר חתימה טובה

                                                                                                בן שושן אלעזר