בס"ד

והקמותה לך אבנים – מצווה לשעתה?

פרשת כי תבוא תשע"ג

הציווי הראשון שהקב"ה מצווה את בני ישראל מיד בעברם את הירדן לכיוון ארץ כנען היה, לקחת אבנים גדולות להקים מציבה ולכתוב עליהן את התורה?

"...וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ וַהֲקֵמתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדלוֹת וְשַׂדְתָּ אתָם בַּשִּׂיד:וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלהֵי אֲבתֶיךָ לָךְ: וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלת לַה' אֱלהֶיךָ.." (דברים כז:ב-ו)

 לא ברור האם יש לכתוב על אבנים אלה את כל התורה כפי שהיא בידינו או את עשרת הדברות? או אוליי תמצית המצוות שמופיעה בפרשת כי תצא? אבל זה לא עניין הדיון כאן, אלא מה משמעות פעולה זו דווקא? איזה מסר או סמליות יש בהקמת האבנים?

רבי אברהם בן יעקב סבע (1440- 1508, ספרד, איטליה) מתייחס לציווי זה כאבן דרך, לדור שעתיד לשכוח את מצוות ה' אלוקיו. מבחינתו יש באבנים האלה תמרור שאמור להזכיר תמיד לכל דור ודור, את שורשיו של היהודי כשיתבונן בהם.

"...הנה זאת המצוה של הקמת אבנים היא מצוה גדולה הראויה לישראל מכל מצות התורה...ולפי שמשה ידע מה יעשו ישראל אחרי פטירתו. כאומרו הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי. רצה שיכתבו התורה על האבנים האלו. בענין שתהיה קיימת לעד לעולם. ולא תהיה כתובה על נייר מחוק..." (צרור המור דברים ז)

משה מוכיח את העם לא רק על התנהגותו בעבר, אלא גם על מה שהעם עתיד לעשות אחרי מותו. החשש של משה מפריקת עול נשען בוודאי על זכרון רחוק, בשעה שהוא עלה להביא את התורה בפעם הראשונה העם חוטא בחטא העגל, עתה שהוא עומד למות, הוא מסיק שהסבירות שהעם יחטא היא כל כך מוחשית, לכן הוא מקדים תרופה למכה, הוא נותן להם מזכרת מוחשית – אבנים גדולות. אך בניגוד לחטא העגל שבעיני העם סימל את נוכחות של האל או של המנהיג[1], אבנים אלה מסמלות את הלוחות שעליהם ניתנה התורה, הן בפעם הראשונה והן בפעם השניה. הן הנוכחות המוחשית שהמעידה על ההשגחה האלוקית.

"...ואע"פ שיהיה לב האבן על בשרם...יזכרו וישובו אל ה' לתורת השם תמימה הכתובה על אלו האבנים....בענין שיהיו לך למשמרת ולזכרון ולציונים. כאומרו הציבי לך ציונים. בענין שכשיראו אותם יאמרו מה הציון הלז. ותשיב אלו הם דברי התורה שניתנו בהר סיני. ונכתבו באלו האבנים.." (צרור המור דברים ז)

ונראה לי לומר כי יש סמליות בכתיבת התורה על אבנים דווקא. שהרי האבן היא אופיינית למקום גיאוגרפי, גם כאשר מניידים אבנים, תמיד ניתן יהיה לזהות שהן לא מאבני המקום שאליו הם הגיעו, כך גם התורה, עד עכשיו החיבור שלה לעם ישראל לא היה מושלם, משום שבני ישראל לא יכלו לקיים את כל הנאמר בה, אלא רק אחרי שישבו בארץ ישראל, שהרי יש בה מצוות התלויות בארץ ישראל, כתיבת התורה על האבנים מצביע על שייכותם של התורה והעם לארץ המובטחת בבחינת: החוט המשולש - תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. זמן רב אחרי שבני ישראל עברו את הירדן מעיד המדרש ששני תנאים זכו לשבת עליהן:

"...והקמות לך אבנים גדולות. רבי יהודה אומר אבא חלפתא ואלעזר בן מתתיה וחנניה בן חכינאי עמדו על אותן האבנים ושיערום וכל אחת ואחת משאו ארבעים סאה.." (פסיקתא זוטרתא, דברים תבא מז:א)

חז"ל מרחיבים את יעודם לש האבנים האלה, לא רק כחלק מההויה היהודית אלא אף כצורך של כלל אומות העולם, לכן כתיבת התורה על-גבי האבנים, לא היייתה רק בשפה העברית אלא בכל אחת משבעים הלשונות שהיו אז:

"..ועוד יתבונן זה המשובש, כי נצטוינו אף לכתוב כל התורה על האבנים כדי שיעמדו אותן האבנים קיימות לעולם ללמוד מהם כל הבא ואפילו שאר העמים, ונכתבה בשבעים לשון כרמוז במה שאמר באר היטב..." (שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסז)

ושדת אותם בשיד

התורה מצווה את בני ישראל למשוח את האבנים האלב בשיד [סיד], ולפי סדר הפסוקים נראה כי משיחת האבנים בשיד, קדמה לכתיבת התורה עליהן. כשבפועל ע"פ רוב הפרשנים והמדרשים התהליך היה הפוך. אם כן, מה היה תפקידו של סיד בכל המהלך? רבינו בחיי סבור שהוא נועד לשמר את הכתב סעל גבי האבנים.

"...ושדת אותם בשיד. לא אמר "בגיר", כענין: (ישעיה כז, ט) "כאבני גיר מנופצות", אע"פ שהגיר חזק מן השיד, אבל אמר שיד לפי שהוא מגין יותר מפני הגשמים, מה שאין כן בגיר הנמוח, ולכן אמר "בשיד" למען יעמדו ימים רבים..." (רבינו בחיי דברים פרק כז)

לעומת זאת הגמרא במסכת סוטה מביא את שתי בדעות על אופן כתיבת התורה ומשיחת השיד:

"...ת"ר: כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה...חר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקב"ה, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו; ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו', הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן..." (מסכת סוטה לה:ב)

אם נתבונן במחלוקת שבין ר'יהודה לר' שמעון, נראה שעיקר מטרתו של השיד בא על עסקי אומות העולם, כשלדעת רבי היודה אומות העולם שלפי המדרשים לא רצו לקבל עליהם את עול התורה, יגלו בעתיד את טיבה, ולכן יהיה עליהם להתאמץ כדי שיוכלו ללמוד אותה גם הם, ולעומתו סבור ר' שמעון שהתורה מכתבה על השיד, ובכך היא הייתה חרותה ובולטת לעיני כל. לעומתם, ר' צדוק הכהן מלובלין שהשעד מסמל את כוח הטמאה שיש באומות העולם, כוח אשר מונע מהם ללמוד תורה, וכדי שיוכלו ללמוד את התורה, עליהם להשיל מעליהם את הקליפות הטמאות, ובאופן סמלי הסרת השיד מעלת האבנים מסמל את הסרת קליפות הטומאה מעל מי מאומות העולם שבא ללמוד תורה.

"...פירוש דכוונת ושדת אותם בסיד - כי החומר הגופני שלהם מעכב וחוצץ ביניהם ובין השגת התורה. אלא שמכל מקום נתן השם יתברך בהם בינה יתירה לקלוף אותו סיד כי יש בהם כח להתגבר בכח חכמתם ובינתם על החומריי שלהם ולהסירו. והיינו שיבואו להתגייר אבל הם לא עשו כן וחזרו לשקוע באותו סיד ולהעלים דברי תורה מלבבם ולילך בשרירות לבם.." (ר' צדוק הכהן מלובלין - ישראל קדושים אות ו

שבת שלום ומבורך                בן שושן אלעזר