בס"ד           

     "..הקל שבחכמים לא יחבר ספר ויסתור דבריו.."

על קריאת קהלת בחג הסוכות

סוכות – תשרי תשע"א

מנהגם של עדות רבות בישראל הוא לקרא את ספר קהלת בחג הסוכות, באופן דומה הנהיגו לקרא את מגילת רות בשבועות ואת שיר השירים בפסח. הספר נכלל בין חמשת המגילות שנכנסו לקאנון המקראי, הוא כתוב בצורה של דבר והיפוכו עד שנראה כי המחבר, המזוהה כשלמה המלך,"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים" רוצה לומר כי אין טעם לחיים, "...וְשָׂנֵאתִי אֶת-הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּמֶשׁ כִּי-הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי..." (קהלת ב:יז – יח),ואולי אפילו לא למוסר האדם: "..את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אבד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו.." (קהלת ז:טו). לכאורה קיים כאוס בעולם, " לית דין ולית דיין.." דברים חמורים שיכולים להתפרש ע"י הקורא אפילו כדברי כפירה. אולם כנגד פסוקים אלה יש גם פסוקים המשבחים את היושר והחכמה ומשבחים את הקב"ה. אין ספק, הסתירות בספר זועקות לפשר, בעיקר לאור העובדה שאפילו בקריאה מעמיקה קשה למצוא עקביות ודעה מגובשת של הכותב. על זאת אומר הראב"ע:

"...בספר הזה דברים קשים. מהם שיאמר במקומות רבים דבר, ויאמר הפך הדבר. ובעבור זה אמרו חכמי ישראל ז"ל : ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. אמר: טוב כעס משחוק, והפך זה - כי כעס בחיק כסילים ינוח. וכן, כי ברוב חכמה רוב כעס, והפך זה - והסר כעס מלבך. וכן: טוב אשר יפה לאכול ולשתות, והפך זה - טוב ללכת אל בית אבל. וכן: ושבחתי אני את השמחה, והפך זה - ולשמחה מה זו עושה. וכן: כי מה יותר לחכם מן הכסיל, והפך- שיש יתרון לחכמה. וכן: ושבח אני את המתים, והפך זה - כי לכלב חי הוא טוב. וכן: כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, והפך - כי עת לכל חפץ. וכן: וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, והפך - יש רשע מאריך ברעתו. וכן: אשר יהיה טוב ליראי האלוהים, והפך - יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. והמחפש היטב ימצא עוד כאלה בספר (אבן עזרא , קהלת ז': ג').

דעתו של הראב"ע חדה וברורה, הספר מלא בסתירות כמעט לכל אורכו, הוא מציין רק את חלקם של הקשיים הרבים שניצבים בפני הקורא, לאור הדברים האלה היינו מצפים שהראב"ע יגיע למסקנה שיש לדחות את הספר. אולם הוא טורח לסיים את דבריו דווקא באמירה שהיא גם שאלה:"..וידוע כי הקל שבחכמים לא יחבר ספר ויסתור דבריו..". כלומר עומדת בפנינו אתגר לא פשוט, להשתדל לישב את הסתירות בדרך המצריכה מחשבה מקורית או פלפול מדרשי.

חשוב לזכור, כי עצם העובדה שספר קהלת היה מועמד להיכלל בקאנון המקראי – התנ"ך, יש בה בלבד, כדי להעיד על עוצמה וכוח השפעה הרב שהיו למי שהציע להכלילו בתנ"ך, על חכמי דור, עד שלבסוף הוא אכן נכנס לתנ"ך.

ספר קהלת שייך לספרות החוכמה, ספרות העוסקת בין היתר גם במהות האדם ותפקידו בעולם, לכן טבעי הוא שהספר מעורר קשיים רבים לא רק  בפני הקורא הממוצע, אלא אף בעיני חכמים אשר ביקשו לגנזו בשל הסתירות הרבות שמאפיינות אותו לכל אורך כתיבתו. כפי שמובא בדברי הגמרא במסכת שבת:

"...בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה... ומאי דבריו סותרין זה את זה? ... כתיב (קהלת ח) ושבחתי אני את השמחה וכתיב (קהלת ב) ולשמחה מה זה עשה... ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה...." (בבלי, שבת ל:ב)

תירוץ הגמרא להכנסתו של הספר לתנ"ך, מורכב משני שלבים, האחד שלא גנזוהו, שהרי גונזים דבר שיש בו קדושה שנפגמה, ומנגד אין צורך לגנוז דברי חולין. משתמע מכך שלא היה ויכוח על כך שיש בו קדושה כלשהי, שאולי הייתה מלווה בדבר לא ראוי, כגון הסתירות שבין הכתובים. השלב השני בהתמודדות עם הסתירות הוא מציאת מסגרת לספר, כזו שתוכל להוות פתיח וסוגר, כפי שמובא בגמרא: ".. מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה.." ובין הפתיח לסוגר יש מעין דיון ברעיונות השונים הקיימים בספר. אולם קביעה זו עצמה עדיין מצריכה ביאור. אם העובדה שהספר פותח ומסיים בדברי תורה היא אשר הכריעה בזכות הכנסתו לקאנון המקראי, הרי סיבה זו בלבד אין בכוחה לפתור את הקושיה. יתרה מכך היא אולי אף מעצימה אותה, משום שלא חסרים ספרים שבגין סיבות דומות או אפילו פחותות מהן לא נכנסו לספר התנ"ך. דוגמא לכך הוא הספר משלי בן סירא השייך אף הוא לספרות החוכמה. לכן טענת חז"ל כי תחילתו של ספר קהלת דברי תורה וסופו דברי תורה, אין בה כדי להצדיק את החלטתם ואין בה כדי ליישב את הסתירות הרבות שיש בספר. יהיה מי שיטען כי העובדה שהיו חכמים שייחסו אותו לשלמה המלך, היא אשר דרבנה להכניסו לספר התנ"ך ובד בבד למצוא תירוצים מתאימים לצעד זה. טענות כגון: שהספר הוא חוכמתו של שלמה, עליו מעיד הכתוב: "..ותרב חוכמת שלמה מכל בני קדם, ומכל חכמת מצרים.." ולכן ניתן לומר כי הסתירות שבספר הן חלק מהתחכום שבו. או הטענה שהספר נאמר ברוח הקודש[1] , הן בוודאי טענות לגיטימיות אך אין הכרח לומר שהן הסיבות היחידות. כך או כך, חלה עלינו החובה לנסות ליישב את הסתירות שבספר. הדוגמא שמביאה הגמרא, פותחת לנו צוהר לשיטתם של חכמים בניסיונם ליישב את הסתירות שעומדות לנגד עיניהם. כך כנגד הכתוב : ".. ושבחתי אני את השמחה .."  אומר קהלת "...ולשמחה מה זה עשה.." חז"ל מיישבים קושיה זו בהבחינם בין שמחה שהיא בגדר שמחת מצווה, כלומר שמחה שהמניע שלה הוא סיפוק רוחני – דתי, מול שמחה שהמניע שלה הוא הוללות לשמה. לעומת הגמרא שנטתה לראות בסתירות את הקושי העיקרי, הרי בא המדרש ומציין סיבה חריפה יותר לטענת המתנגדים להכנסת ספר קהלת לקאנון המקראי. המדרש אומר:

"...'מה יתרון לאדם' אמר ר' בנימין בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים מטין לצד מינות, אמרו הרי כל חכמתו של שלמה שבא לומר 'מה יתרון לאדם בכל עמלו', יכול אף בעמלה של תורה, חזרו ואמרו לא אמר 'בכל עמל' אלא 'בעמלו' בעמלו אינו , אבל עמל הוא בעמלה של תורה. אמר ר' שמואל בר' יצחק בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת על ידי שמצאו בו דברים שמטין לצד מינות, אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר 'שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך', ומשה אמר (במדבר ט"ו) 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', ושלמה אמר 'והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך' הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין?! כיון שאמר 'ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט' אמרו יפה אמר שלמה..." (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כ"ח)

הסיבה שמציין המדרש "משום דברי מינות" היא עצמה פרשנות לפסוק ".. מה יתרון לאדם בכל עמלו.." היו פרשנים שראו בדברים אלה ואחרים המלצה לחיי הפקר והוללות, אך גם כדברים המכוונים כנגד המקום, כלומר דברי כפירה! שהרי האדם עמל בשני מישורים, החומרי והרוחני. לכן לדברי המדרש פסוק זה יכול להיות מכוון גם נגד עמלו של האדם בתורה. אולם חכמים המצדדים בספר קהלת נזקקו גם כאן לעמוד על ".. קוצו של יוד.."  לדברי המדרש, כאשר קהלת אומר " עמלו של האדם" הוא מתכוון לדברים שהם פרי יוזמתו של האדם לצורך הנאתו האישית בלבד, וכנגד זה אפשר להעמיד את פעולותיו של האדם שהן בגדר " עמלה של תורה",דברים שכמובן לא נכללים בעמלו של האדם בדברי חולין.

כדי ליישב את הסתירות שבספר ישנן נקודות מבט שונות, אולם דומה כי ההשקפה שהספר בנוי בדרך של דיאלוג בין שני בני אדם, כגון: בין רב לתלמידו, כלומר אחד הרעיונות הוא של קהלת, ואילו השאר הם תגובה או ציטוט של אדם אחר או של תלמיד, יש בה כדי לשפוך אור על הסתירות הרבות וליישב זאת באופן כזה שניתן יהיה לומר שדווקא יש עקביות בדעתו של קהלת, דעה מגובשת בהשקפתו על חיי האדם שאותה הוא מעמת מול כל הדעות הסותרות את השקפתו. כמובן שאפשר להעמיד זאת כדעות סותרות בין קהלת, לקבוצת חכמים או אולי לחכם בודד שעימו הוא מנסה להבין את הפילוסופיה של העולם. יתכן להעלות השערה נוספת שכל הסתירות שבספר הן חלק מההתמודדות של קהלת מגוון הדעות שיש אצל בני האדם. הוא מעלה דעות אלה במחשבותיו ובליבו[2]: "...דברתי אני עם לבי לאמר..ואתנה לבי לדעת חכמה...ואמרתי בליבי.." (קהלת א: טז:יח,  ב:א). הוא מעמיד אותן זו מול זו,  בעיקר כדי להגיע למסקנתו הסופי " סוף דבר...את האלוקים ירא.." זאת כדי לתת מענה לפילוסופיה שבמהותה -  ככל שהאדם יתבגר כך יש סיכוי שירגיש ריק מתוכן, מאוכזב ומתוסכל. אם זה בגלל שהשיג כל מה שרצה בחייו, כל מה שביקש מבחינה חומרית, ואין לו אתגרים נוספים שהוא מעוניין או יכול לממש, או בגלל האכזבה שגם מה שהשיג הוא עומד לעזוב לאחרים שלא עמלו עליו. בעיניו או יותר נכון בעיני בן שיחו, זה עיוות בלתי נסבל ולא צודק מבחינה מוסרית. אולם כאשר קהלת מוביל למסקנה: "...סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת-הָאֱ‑לֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם..." (קהלת, יב:יג) הרי זו אמירה שמכילה בתוכה לא רק את האמונה בדרכו של האל ובקיום מצוותיו, אלא יש כאן מסקנה, שבאה לתת מענה לרגשות התסכול והאכזבה של האדם שעומד לעזוב את העולם.  האדם יכול למלא את עצמו בתוכן רוחני – דתי, שהוא בלתי מוגבל כמובן, שהרי אין סוף למצוות שהאדם יכול למלא, אפילו עד רגעיו האחרונים. ודווקא מטען זה לא יכול לעבור לאיש, הוא המטען היחיד שהאדם לא עוזב בעולם הזה.

מועדים לשמחה

אלעזר בן שושן