בס"ד

קורח – קריאת תיגר על מנהיגותו של מנהיג

פרשת קורח – ר"ח תמוז תש"ע

קריאת התיגר של קורח על מנהיגותו של משה, נתפסת במשנה דווקא כמחלוקת בין קורח לבין עדתו, ולא בינו לבין משה ואהרון. בטענתו של קורח כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". (במדבר ט"ז, ג ) יש לכאורה טענות צודקות בדבר סדרי מנהל תקינים, ובעיקר כנגד העדפת מקורבים במינוי לתפקידים ציבוריים. אולם יש בהם גם המון אירוניה, שהרי קורח עצמו שייך לשבט לוי, שבט בעל מעמד מכובד האמון בין השאר גם על עבודת המשכן וההנהגה הרוחנית של עם ישראל. חז"ל מציינים עוד כי טענותיו באו בעיקר משום שהוא נושא את עיניו לתפקיד ציבורי. אולם מתוכן דבריו אפשר להבין אפילו שעם ישראל אינו זקוק למנהיג כלל ועיקר, לאור העובדה שבהיותו עם קדוש ה' מתהלך בקרבו. יותר מכך טענה זו מתבססת על תפיסתו של משה עצמו "מי ייתן כל עם ה' נביאים..". אם כן על מה המחלוקת.

הפרשה פותחת בתיאור התקהלות קורח ועדתו על משה ואהרון. אולם פתיחת הפסוקים קשה מבחינה פרשנית: "ו י ק ח  ק ו ר ח  בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם".

הכתוב לא מציין  מ ה  לקח קורח.  אולם העובדה שהוא הצליח להקהיל רשימה מכובדת של אנשי שם, יש בה להעיד שלקיחה האמורה כאן, יכולה להתפרש כיכולת רטורית שבאמצעותה קורח מצליח לשכנע אנשים בצדקת טענותיו. קורח פועל בקרקע פורייה מאוד של ניסיונות רבים ומתמשכים לערער על מנהיגותו של משה. הוא מצליח לאגד סביבו קבוצות שונות של אנשים בעלי אינטרסים שונים, שראו בעין רעה את מנהיגותם של משה ואהרן. על הפער בין האינטרסים של כל בעלי המחלוקת הוא מצליח להתגבר בכך שהוא יוצא בהצהרה שיכולה להוות בסיס למכנה משותף – עם ישראל לא זקוק למנהיג בן אנוש אם הקב"ה מתהלך בקרבו. המדרש היטיב לתאר טענה זו בדברים הבאים:

"אמר לו קורח למשה רבינו: טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית?  אמר לו משה: חייבת בציצית.  אמר לו קורח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה, וחוט אחד פוטר אותה?בית שמלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה?  אמר לו: חייב במזוזה.  אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות יש בה, אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?אמר לו [קורח]: דברים אלו לא נצטוית עליהם, אלא מלבך אתה בורא.

טענתו של קרח כפי שמשתקפת באגדה הזו היא, ברגע שהכלל מקודש, הוא לא זקוק למעט כדי שיקדש אותו. כגון: המזוזה המכילה רק ארבע פרשיות מהתורה, כיצד יכולה היא לעלות בחשיבותה על כל הספרים שנמצאים בבית, עד כדי כך שהבית יהיה זקוק לקביעת מזוזה. כך באופן דומה גם עם ישראל שהוא קדוש, אין לו צורך במנהיג מורם מעם שיוביל אותו. אולם נגד טענה זו עונה משה לקורח. "המעט מכם כי הבדיל א-להי ישראל אתכם מעדת ישראל ... ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה" (שם ט-י)

תשובתו של משה מופנית לקורח שכאמור הוא עצמו שייך לשבט לוי, שבט שנבחר לכהונה וממלא תפקיד ציבורי רוחני, כפי שטוען המדרש: "אמרו חכמים חכם גדול היה קֹרח ומטועני הארון" (במ"ר יח, ג),  אם כן האם עליו לוותר על תפקיד זה? מה גם שתפקיד הכהונה הוא בחירה אלוהית ולא בחירת בן אנוש, לכן משמעות המחלוקת בעיני משה היא שבטענותיו של קורח יש בעצם ערעור על בחירתו של הקב"ה: "לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" (שם יא). יותר מכך משה לא עונה ישירות לטענותיו של קורח, אלא מציע את מבחן המחתות – הקטרת הקטורת, מבחן שתוצאותיו ידועות מראש - הזר הקרב יומת. אם כן האם משה מכשיל מראש את החולקים עליו? נראה כי הוא רואה את ההתרחשות באופן אחר, בעיניו יש כאן מרידה בהחלטות בקב"ה, לכן התשובה לטענות תינתן ע"י הקב"ה. הגמרא במסכת סנהדרין מציינת שמשה בכל זאת עשה מאמצים ליישב את ההדורים. משה פועל לישב את המחלוקת מתוך הבנה של הסכנות הרבות שהיא יכולה להביא. ואכן משה כמנהיג קורא לדתן ואבירם שהיו חלק מהחולקים עליו לבוא אליו לבירור טענותיהם, אע"פ שהם לא משבט לוי ואינם בכורים. הם מסרבים מתוך התרסה במשה, אולם משה מוחל על כבודו והולך אליהם, על כך אומרת הגמרא:

"...ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (במדבר טז, כה). אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר יז, ה)... אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: "בהצּתם על ה'" (במדבר כו, ט). אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' .."  (סנהדרין ק:א)

התנהגותם של דתן ואבירם לא באה על ריק, שהרי יש כאן מעין התארגנות עם סממני פעולה דומים שמאפיינים את כל עדת קורח שנקהלה על משה ואהרון. לכולם גורם משותף – הרדיפה אחר הכבוד! או כפי שאומר המדרש:

"..וקורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרון ועשרים וארבע משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש: אמר אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום? ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן..." (במדבר רבה, ח)

לכאורה מדרש זה נותן תשובה לשאלה המתבקשת: מה הניע את קורח לנסות לערער על מעמדו, סמכותו ומנהיגותו של משה. ע"פ המדרש קורח רואה שיוצאת ממנו שושלת של נביאים ובעיקר שמואל ששקול כנגד משה ואהרון, לכן הוא חושב שגם לו כראש שושלת עתידית כזו מגיע מקום של כבוד בקרב ההנהגה הנוכחית. אולם מדוע הדבר נעשה דווקא בנקודת זמן זו? מפרשים כגון: ראב"ע והחזקוני סבורים שהדבר קשור להעברת תפקידי הבכורים לבני לוי. כידוע, בעקבות חטא העגל הופחת מעמדם של הבכורים, לשיטתם של חז"ל הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בכל הנוגע לעבודת הקורבנות שנטלו בה חלק גם בכורי ישראל, אולם לאחר חטא העגל ניטלה מהם זכות זו וניתנה לכהנים משבט לוי. קורח מנצל עובדה זו כדי לרתום אליו את בני ראובן שאיבדו את בכורתם השבטית לטובת שבט יוסף, ובנוסף לכך גם בכוריהם איבדו את מעמדם לטובת שבט לוי. יתכן שקורח לא זכה להנאה כלשהי מכל ההתפתחויות שהתרחשו, ויתכן שהוא אפילו לא נמנה בין שבעים הזקנים שאוסף משה כדי שהקב"ה יאציל מרוחו של משה עליהם, על – מנת לסייע בידו בהנהגת העם. לכן הוא חש שיש פיחות משמעותי במעמדו ובכבודו. את כל זאת הוא מנצל כדי לערער על דרכו של משה.   צריך לזכור עובדה נוספת התפרצותו של קורח באה אחרי שני מקרים מאוד משמעותיים:

א.      חטא המרגלים –  בעקבותיו נגזר על בני ישראל שינועו במדבר ארבעים שנה. משה כבר לא צעיר הוא בן למעלה משמונים, לכן בעיני קורח יש סבירות רבה שמשה יצטרך למנות מחליף במהלך המסע. נראה כי קורח העדיף כבר בשלב זה ליצור משבר מנהיגותי, כדי שבבוא היום הוא יהיה בעמדת זינוק טובה יותר במאבק על הנהגת העם, מתוך תקווה שמחליפו של משה יהיה ע"י בחירה "דמוקרטית" ולא ע"י מינוי אלוהי.

ב.      מרים ואהרון מדברים במשה – פרשה קטנה וקצרה זו שבו שיש לכאורה דברי רכילות על משה מצדם של מרים ואהרון, נראית כדבר זניח שבעקבותיו מרים נענשת בצרעת ומשה מתפלל לקב"ה שירפא אותה, ה' נענה לתפילתו ואכן אחר שבעה ימים מרים נרפאת. אולם למעשה זב של מרים ואהרון יש השלכות בלתי צפויות, קורח יכול לטעון שאם מתוך המעגל המקורב ביותר אל משה – אחיו ואחותו, יש ערעור על קבלת ההחלטות שלו, הדבר בוודאי נותן גושפנקא גם למעגלים רחוקים יותר כגון קורח ועדתו.

התוצאות הקשות ומחיר הכבד שגבתה מחלוקת קורח.  לא רק בקרב בעלי העניין הישירים, אלא גם בקרב העם  שארבעה עשר אלף ושבע מאות איש מתוכו מתו במגפה, הביאו את חז"ל להקיש את קורח ועדתו עם מקרים שבהם הייתה מרידה נגד הקב"ה, כגון:

"...אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא... דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא... מרגלים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר 'וימתו האנשים מוצאי דיבת הארץ רעה במגפה' (יד:לז) וימותו בעולם הזה, במגפה לעולם הבא. עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' - בעולם הזה, 'ויאבדו מתוך הקהל' - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר: עליהם אמר הכתוב: 'ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'..." (סנהדרין קט:א)

הגמרא מציינת שיש מחלוקת לגבי קורח ועדתו האם הם בבחינת זכאים לחלק לעולם הבא או שגם אותו הם איבדו בעקבות התנהגותם, ורדיפתם אחר הכבוד. כך או כך חומרת העונש ומאפייניו, שהיו מנת חלקם של קורח ועדתו: מוות במגיפה, בשריפה ובבליעה באדמה, מלמדים על הסכנות הרבות הטמונות במחלוקות שבין אדם לחברו. לכן חז"ל טרחו להדגיש שבית שמאי ובית הלל היו חלוקים בדעותיהם בדבר אופן למידת והסקת ההלכה, דבר שהוא לשם שמים. אולם חלוקת זו לא העיבה על היחסים בניהם.

"..לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר 'האמת והשלום אהבו' (יבמות יד: ב)

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר