בס"ד

על החיוב והשלילה שבמחלוקת

פרשת קורח – סיון תשע"א

האדם הוא יצור הנתון בקופליקט יום יומי, הן בתוך ביתו והן עם החברה שבה הוא חי, ואף בינו לבין עצמו. פעמים מדובר על עניינים עקרוניים ומהותיים, ופעמים על דברים של מה בכך. למעשה, המחלוקת היא אחת התופעות היותר נפוצות בחיי היום-יום, עד כדי כך נפוצה היא, שאנו שמים לב אליה, ממש רק כאשר היא עוברת משלב של דיבורים לכדי מעשים. אולם, אין לראות במחלוקת רק את הפן השלילי, שהרי יש בה גם הרבה מן החיוב. או כדברי המשנה:

"..כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדת.." (משנה אבות פ"ה מ"יז): 

כן, גם חכמי המשנה טוענים שיש מחלוקות מקובלות, שהן אפילו לשם שמים, מחלוקות שיש בכוחן להפרות ולהאיר את עיני הצדדים החלוקים. ואכן, לא לחינם כל השיח המשנאי והתלמודי מבוסס על המחלוקת. שהרי רק מתוך העלאת דעה כזו ודעה אחרת המנוגדת לה, ניתן ללבן את דברי המחייבים והשוללים. אם כי ראוי לציין שחז"ל נתנו דעתם לכך, שגם במחלוקות שהן לשם שמים יכולים להיות צדדים שלילים, כגון דברי המדרש בעניין הפרדת המים ביום השני לבריאה, יום שעליו לא נאמר כי טוב: "..א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה.." (בראשית רבה בראשית פ"ד) על כל פנים, מחלוקת שהיא לשם שמים – חיובית, תתקיים בתנאי שבעלי המחלוקת יהיו קשובים ופתוחים לנסות ולהבין את דעת המתנגדים, שאם אין הדבר כן, אין תועלת במחלוקת שכזו. דוגמא לכך מצאנו בגמרא:

"..שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.." (בבלי עירובין יג:ב)

 שאלה: הרי נאמר שגם דברי בית שמאי הם דברי אלהים חיים- כלומר יש להם תוקף וטעם, אם כן, מדוע דווקא דברי בית הלל מתקבלים להלכה? על כך ניתן לומר, שקביעה זו באה, לא רק מפני שבית הלל היו נוחים - סבלניים, שהרי ההלכה לא נקבעת על פי מידת החביבות של תלמידי החכמים, אלא דווקא משום שהם היו פתוחים ללמוד קודם את טענות הצד שכנגד – בית שמאי, ורק אז לדון בטענתם. תפיסה זו לא מראה רק על פתיחות, שהיא מרכיב חשוב והכרחי במחלוקת שהיא לשם שמים, אלא היא באה ללמד שכאשר מתקיים דיון רציני גם על הטענות שכנגד, יש בזה כדי להביא לידי פסיקה נכונה יותר. בעוד שהצד שמתבצר בעמדותיו מועד לטעויות.

לעומת מחלוקת שמאי והלל, מציגה התורה מחלוקת אחרת - מחלוקת קורח ועדתו, עליה אומרים חכמי המשנה שהיא מחלוקת שאינה לשם שמים. נראה כי קביעה זו מתבססת בעיקר לאור גורלם המר של קורח ועדתו – שלושה סוגי מוות היו מנת חלקם: בליעה ע"י האדמה, שריפה ומגיפה. הכתוב מתאר התארגנות של מספר קבוצות המערערים על מנהיגותם של משה ואהרון אחיו. בראש ההתארגנות עומד קורח שגם הוא בא משבט לוי – שבטם של משה ואהרון. וכך נאמר: "..ויִּקַּח קרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.."(במדבר טז:א-ג)

כדי לברר את חטאו של קורח, צריך להבהיר תחילה את טיבה של הלקיחה שלקח קורח? שהרי אחרי הפועל לקח, היה צריך לציין מה נלקח. לענ"ד הסתר מהות הלקיחה, באה להצביע שלא מדובר במשהו מוחשי, או כדברי רש"י: "..ויקח קרח - משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר..קחו עמכם דברים.." (רש"י במדבר טז:א) וכן הרמב"ן הטוען שיש כאן עניין של מחשבת לב: "..שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר, כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה.." (רמב"ן במדבר טז:א). לדברי הפרשנים קורח משתמש ביכולותיו הרטוריות, ואולי אפילו במעמדו כמקורב למשפחת משה ואהרון, כדי למשוך אחריו ציבור מכובד, על מנת שיתמוך ברעיונות שהוא מציג בפניהם – חלוקת מנעמי השלטון בין מספר רב יותר של אנשים! "..וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן וַיאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.." (במדבר טז:א-ג)

כאן עלינו להתבונן שוב בדברי המשנה ".. מחלוקת קרח וכל עדת.." (משנה אבות פ"ה מ"יז). מדוע המשנה משמיטה את העובדה שהמחלוקת הייתה מכוונת כלפי משה ואהרון? מסתבר שכל תת קבוצה בקואליציה שמרכיב קורח כנגד משה ואהרון, באה מתוך מטרות המנוגדות לתתי הקבוצות האחרות, לכן הכתוב מעיד שהמחלוקת היא לא עם משה ואהרון, אלא בין קורח ועדתו, חיזוק לכך מצאנו בפרשת אלדד ומידד שהתנבאו במחנה, יהושע חשב שיש כאן מרידה, בעוד משה אומר לו: "..הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.." (במדבר יא כט) כלומר למשה אין בעיה עם הרצון של אנשים להשתתף בהנהגת העם, אולם כאן הוא מבין שהעניין הוא לא ההנהגה אלא המניע לרצון בה, מניע הנובע מתוך צרות עין וקנאה, על זאת אומרת המשנה:"..רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.." (משנה אבות פ"ד מ"כא). מחלוקת שהמניע שלה הוא קנאה, תאווה או כבוד, היא מחלוקת שלילית לכן לא ראוי שמשה יטול בה חלק, והוא מעביר את ההכרעה לידי שמים, שהרי המחלוקת הזו, גם אם הוא  רוצה להימנע ממנה ולא לקחת בה חלק, בכל זאת יש לו בה עניין, שהרי הוא הנושא שעומד במרכזה. אבל היות ובחירתו היא בחירה אלוקית, כשם שגם בחירתו של אהרון היא אלוקית, לכן משה מעביר את ההכרעה לידי הקב"ה, שהרי הערעור על בחירתו של משה, כמוהו כערעור על החלטת האל.

                            שבת שלום ומבורך                                                          בן שושן אלעזר