בס"ד

ונמלתם את בשר עורלתכם – על מצוות המילה

לך לך – חשון תשע"ב

המצווה המאפיינת יותר מכל את היהודי בכל רחבי העולם, היא כמובן מצוות המילה! ומעניין. גם רובם המכריע של מי שרחוקים מאוד מעולמה של תורה, מקפידים מאוד בקיומה של מצווה זו. מדוע, מה כל כך מיוחד בה? ובכלל איזו מוסריות יש בפעולה זו אם אין שואלים את פיו של הרך הנולד? שהרי מבחינה רגשית, קיומה של מצוות המילה הוא דבר לא קל, לקחת תינוק בן שמונת ימים ולחתוך בבשרו החי, אינו דבר של מה בכך[1]. ובכלל, מה טעם יש בעשיית מצווה כשהיא תלויה בגופו של האחר, ולא בגופך שלך? כותב על כך מר מאיר שלו – עיתונאי וסופר חילוני:

"יש כאן תופעה מוזרה בהחלט. איך קורה שיהודים חילונים, חופשיים – ואני כולל את עצמי ביניהם – כאלה שבועלים נידות ואוכלים טריפות ביד חזקה ובלסת נטויה, ומתנזרים אף ממצוות יפות וחשובות כמו שמירת השבת, שומרים דווקא על המצווה הזאת – הקשה, האכזרית והפרימיטיבית מכל המצוות. דומה שהדבר חורג מסתם קונסנזוס או משיקולי בריאות, אבל לסוד העניין אין לי תשובה. חידה היא ותהי לחידה."(ידיעות אחרונות 10/06/2005) ולמעשה לא רק מי שלא קרוב לתורה ומצוות שואל זאת, גם האברבנאל תוהה כיצד ניתן לומר שיש ברית עם הרך הנימול, אם הוא לא בר דעה:

"...איך תקרא המילה ברית? האם נאמר שהילד היונק בהיותו בן שמונת ימים יכרות ברית עם בורא העולם והוא בינקותו אינו בן דעת ולא בחיריי.." (אברבנאל בראשית פרק יז )

נכון, התינוק אינו בר דעה, כפי שלא שואלים אותו בדברים רבים הקשורים לימי ילדותו. אולם, הגמרא מנסה להבין את המניעים של ההורים לדבקות במצוות המילה, ואומרת שיש לכך שתי סיבות עיקריות:

א. שמחה – מצווה זו התקבלה ונעשתה בשמחה מדורי דורות, ולכן הדבר נטוע היטב בתודעה של כל יהודי ומשום כך הוא מחבב מצווה זו ביותר, היא מצווה שיושבת ליהודי בתת מודע, היא חלק מהזהות האישית של כל יהודי, לכן ברגע שבאה לידיו הזדמנות לגלות את זהותו, הוא עושה אותה בשמחה:

"..רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה...עדיין עושין אותה בשמחה..." (שבת ע:א)

ב. דבקות בקב"ה – בכל יהודי חבוי רגש דתי עמוק, גם אם הוא לא מוגדר כבן תורה ומצוות, ולכן ברגע שמנסים להכריח אותו להתכחש ליהדותו, הוא מביע את התנגדותו העזה עד כדי מסירת נפש, כך היא מצוות המילה, היו דורות שבהם ניסו לגזור על היהודים לא לבצע אותה, וכבל זאת רבים הסתכנו ומלו את ילדיהם גם בתנאים קשים. למעשה גם דעה זו היא פן נוסף של הזהות העצמית - ה"אני" שמחפש כל אדם, ובייחוד היהודי.

"...רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם..." (שבת שם)

ערלה דווקא באיבר הזכרי?

אחת השאלות המרתקות היא כמובן: כיצד חכמים הגיעו למסקנה שהעורלה קשורה לאיבר הזכרי דווקא, הרי העורלה מופיעה באיברים שונים של גוף האדם, כגון:

שפתים –"...וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.." (שמות ו:יב) ,

 הלב – "..כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב.." (ירמיהו ט:כה)

האוזן – "..עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם.."(ירמיהו ו:י)

 אם כך, האם יעלה על הדעת שהמילה תהיה בכל האיברים האלה, או שתהיה נתונה לבחירת האדם? שהרי מלבד מצוות המילה שניתנה לאברהם, מצאנו גם מצוות מילה שונה: "..וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם.." (דברים י:טז) כיצד ניתן למול את הלב? הרמב"ן מביא את דברי רש"י ומוסיף עליהם:

 "..וערל זכר-כאן לימדך שהמילה היא באותו מקום שהוא ניכר בין זכר לנקבה. לשון רש"י... ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר, שיכרת הבשר ההוא וישאר בלא ערלה זולתי בשר החופה את העטרה..." (רמב"ן בראשית יז:יד)

מה בא הרמב"ן ללמדנו? שעורלה יש גם בזכר וגם בנקבה, אולם היות והתורה ציינה בפירוש "..וערל זכר..", משמע שמצווה זו תקוים רק בעורלה המייחדת את הזכר מהנקבה, ואיזו היא ערלה זו? הרי היא העורלה שבאיבר הזכרי. ומוסיפה על כך הגמרא ואומרת:                           

"..מניין למילה שבאותו מקום - נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי, דברי רבי יאשיה. רבי נתן אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו - מקום שניכר בין זכרות לנקבות.." (שבת קח:א)

הגמרא מציינת שהעורלה קשרה עם תולדה, אם זה בעץ, הרי התולדות הן הפירות, ואם מדובר באדם הרי התולדות, הן הבנים והבנות. אם כן היות ונאמר ערל זכר, אזי המסקנה המתבקשת שהמילה תהיה באיבר שנושא את העורלה ושייך גם לפריון המין האנושי.

מה לאליהו ומצוות המילה?

אחת הדמויות המרכזיות שאפילו שאינה נוכחת פיזית, היא קיימת בכל טקס ברית מילה, היא כמובן דמותו של אליהו הנביא. מדוע? הרי אברהם אבינו היה הנימול הראשון בעולם והמוהל הראשון בעולם, אם כן כיצד הגיע אליהו לברית המילה? הזוהר הקדוש אומר, שלאחר שאליהו הרג את נביאי הבעל וברח מאיזבל, הוא העיד בפני המלאך, שבנ"י עזבו את בריתם עם הקב"ה, לכן אומר הזוהר הקדוש:

"...א"ל חייך בכל אתר[מקום] דהאי רשימא קדישא ירשמון ליה בני בבשרהון[הברית נקראת רושם בבשר], אנת תזדמן תמן ופומא דאסהיד[הפה שהעיד] דישראל עזבו הוא יסהיד [יעיד]דישראל מקיימין האי קיימא.." (זוהר בראשית פרשת לך לך צג ע"א)

כלומר, הקב"ה כועס על דברי הקטרוג של אליהו על עם ישראל, ומכריח אותו להיות נוכח בכל ברית מילה, כדי להוכיח לו שגם אם בני ישראל חוטאים, הרי זה דבר זמני, ולראיה אפילו הם ה"חוטאים" דבקים במצוות המילה שמסמלת יותר מכל את הברית בין הקב"ה לעם ישראל.

"..אמר ר' אבא בזמנא דבר נש אסיק בריה לאעליה להאי ברית[בזמן שהאדם הולך להכניס את בנו במצוות הברית] קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר חמו מאי בריה עבדית[קורא הקב"ה לפמליא של מעלה ואמר להם: ראו מה האדם עושה]...ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקנא כרסייא אחרא ליקרא דיליה ויימא [ועל זה צריך האדם להתקין כסא נוסף – כסא אליהו, ויאמר]דא כרסייא דאליהו ואי לאו לא שרי תמן,[זה כסא אליהו, ואם לא יכין הכסא, אליהו לא יהיה שם] והוא סליק ואסהיד קמי קודשא בריך הוא[והוא ילך יעיד לפני הקב"ה, על דבקותם של בניו במצוות הברית].." (זוהר בראשית פרשת לך לך צג ע"א)

שבת שלום ומבורך                                                    בן שושן אלעזר